מאירי על ברכות לא

כבר ביארנו במשנה שהקורא וטעה אם נתברר לו מקום שטעה אפילו גמר חוזר למקום שטעה ר"ל לאותה תיבה שטעה בה, לא נתברר לו מקום שטעה אבל יודע הוא באי זו פרשה טעה חוזר לראש הפרשה, לא נתברר לו באי זו פרשה חוזר לפרשה ראשונה, נסתפק בתיבות הדומות זו לזו שבשני פרשיות כגון שהיה עומד במלת וכתבתם או ובשעריך ואינו יודע באיזה וכתבתם או באיזה ובשעריך הוא חזור מן הראשון, ואם התחיל למען ירבו ימיכם ולבו נוקפו אם קרא פרשה שניה או שמא מתוך ובשעריך של פרשה ראשונה יצא ללמען ירבו ימיכם הואיל ולא נתברר לו שטעה והתחיל בלמען ירבו אינו חוזר חזקה שהלך הפה דרך סלולה ועל המנהג הרגיל, ומכל מקום כל שנתברר לו חוזר למקום הברור לו וכן הדין והענין בברכות הן שלפניה הן שלאחריה:

ממה שכתבנו אתה למד במה שאמר ר' יוחנן לתנא לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו וכו' פירושו מה שאמרת דבין כתיבה לכתיבה והוא הדין בין ובשעריך ולבשעריך חוזר לראשון דוקא דלא אמר למען וכו' על הדרך שכתבנו, אבל גדולי הרבנים כתבו אבל אמר למען סירכיה נקט וכו', כלומר אין לטעות מכאן עד אמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו נראה מדבריהם שאם מולמען ולמטה נסתפק במה שקודם ולמען שחוזר, ואין נראה כן דמה ענין שתהיה פרשה זו שגורה בפיו יותר מן האחרות אלא כל שטעה בה ואינו יודע היכן הוא חוזר לראש הפרשה וכל שנסתפק במה שקודם מאחר שאמר למען אינו חוזר חזקה סירכיה נקט ואתי, והוא שאמרו בתלמוד המערב קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון וכו' ונתפלל מצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון וכו':

המשנה החמשית האומנין וכו', בא להשמיענו שאע"פ שהעומד במקומות אלו אין לבו סמוך עליו ואי אפשר לו לכוין כראוי תקנו לו שיקרא כמו שיוכל כדי שלא יתבטל ממלאכתו ואמרו על זה האומנים שהן קורין נשכרים אצל בעל הבית ויש הפסד לבעל הבית בביטולן קורין בראש האילן אם מלאכתם שם כדי לפסגו או לאיזה ענין או בראש הנדבך כלומר טורי האבנים שבכותל שהוא בונה ואע"פ שאין הכונה מצויה כל כך במקומות אלו מכל מקום אנו חוששים להפסדו של בעל הבית, ומכל מקום בטלים הם ממלאכתם כל פרק ראשון לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו למעלה אלא שאין משתהין בירידה מה שאין ראשים לעשות כן בתפלה שהתפלה צריך בה כונה יתירה וצריכים לירד מן האילן או מן הכותל זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, אע"פ שאמרנו שלענין תפלה צריך הוא לירד יש אילנות שאף לתפלה לא הטריחוהו לירד והן הזית והתאנה, וטעם לדבר פירשו בתלמוד המערב מפני שטרחת מרובה ר"ל שיש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויש בטול יותר מדאי, ויש מפרשים מפני שאדם טורח בהם הרבה שיש הפסד מרובה אם ירבה בעליה וירידה בשבור הענפים, ויש מפרשים מפני שענפיהן גסים וגדולים ואדם עומד בטוח בהן אף מעומד כמי שעומד בקרקע והכונה מצויה בהם, אע"פ שהקלו באומנים העושין אצל אחרים בעל הבית העושה לעצמו יורד אף מזית ותאנה שבעל הבית אינו רגיל בכך ואינו עומד בטוח בהן, ואפי' תאמר שמא בעל הבית הזה אומן הוא מכל מקום אם הקלו בנשכר לא הקלו בעושה לעצמו, יש מי שאומר שאף לק"ש לא הקלו בבעל הבית ויש אומר שלא חלקו בין בעל הבית לאומן אלא לתפלה שהיא צריכה כונה יתירה אבל לק"ש אף לבעל הבית הקלו וכן עקר :

פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אם היום עושים בשכרן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללין ג' ראשונות וגו' אחרונות וברכת הביננו באמצע שהיא כוללת כל האמצעיות ואוכלין ומברכים לפניה ברכת המוציא ואחר אכילה מברכין ברכת הזן וברכת הארץ ואינן אומרין ברכה שלישית אלא שכוללת ענין ירושלים בתוך ברכת הארץ ומ"מ פותחין וחותמין בברכת הארץ ואינו מצרף עם החתימה בונה ירושלים שאין חותמין בשתים ואינן אומרין ברכה רביעית כלל, ויש אומר שאין קורין בק"ש ברכות שלפניה ולאחריה ואין נראה כן ולא עוד אלא שאנו גורסים בהדיא ומברכים לפניה ולאחריה, וכן יש מי שאומר שאין מברכים המוציא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים ואין זה כלום שהרי אין כאן בטול, ואף בקצת ספרים גורסים כן בהדיא ומברכים אחת לאחריהוכן היא בתוספתא, ואם היו נוטלים שכר אלא שהיו עושים בסעודן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללים י"ח ואוכלין פתן ומברכים לפניה המוציא ואחריה ד' ברכות כתקנן, היה בעל הבית מסב עמהם בשעת אכילה אפילו עושין בשכרן מברכים ד' ברכות שבעל הבית הוא עקר המסבה אבל מכל מקום אין ישיבתו עמהם מועלת לתפלה להתפלל י"ח אלא לענין ברכת המזון אם הוא אוכל עמהם, וכן אין אחד מהם רשאי ליעשות שליח צבור באותו היום שנשכר בו אפילו במקומן אם היו שם י' להתפלל סדר תפלת הצבור וירידה לפני התיבה שהוזכרה לאו דוקא וכן אם היה כהן אינו נושא את כפיו, ובחבורי רבני צרפת ראיתי בשם תלמוד המערב היו מימיו על כתפיו קורא שמע ומתפלל שאין מלאכת המים מחוורה ר"ל לקרות מלאכה ומפני שאם הם נשפכים אינו חושש ומינה יין ושמן צריכים להורידו:

המשנה הששית חתן וכו' בא להשמיענו עכשיו אותם שהם פטורים מק"ש ומאיזה טעם נפטרו ואמרו על חתן פטור מק"ש מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהם ד' לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי אפשר לו לכוין, אבל אם עשה מעשה מאותה לילה שעשה מעשה ואילך חייב אע"פ שטרוד לעניני חופתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה וממוצאי שבת ואילך אם לא עשה מעשה גדולי המחברים כתבו שהוא חייב שנתקררה דעתו ודיה לטרדה בשעתה ויש אומר שכל זמן שלא עשה מעשה פטור אף לאחר כמה זמן ומה שהזכיר התנא מוצאי שבת להשמיענו שאף לילי פטור ולפי בא ללמד שמותר לבעול לכתחלה בשבת, ויש שמכריעים לומר שעד מוצאי שבת אפילו מן הסתם פטור ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה, ויש מפרשים שאף עד מוצאי שבת אם פרסה נדה או שלא הותקנה לו עדיין לאיזו סבה חייב בק"ש, ומעשה בר"ג שקרא וכו' כלומר שמאחר ששיער בדעתו שהוא יכול לכוין לא רצה לפטור עצמו זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, חתן שאמרנו שהוא פטור הדבר פשוט שהוא נאמר אף בשכבר כנס שאם הוא הולך לכנוס או בא לכנוס עכשיו מה הוצרכה להביאה בפרט הרי כל העוסק במצוה פטור ואף באלמנה כן, אלא שכבר כנס ומתוך כך לא נאמר אלא בכונס את הבתולה ומשום טרדא דמצוה, וענין הטרדה גדולי המפרשים פירשוה שמא לא ימצא בתולים, ויש מפרשים שמא תעשנו כרות שפכה, ועיקר הדברים שעל טרדת הביאה לבד הוא אומר אבל כונס את האלמנה אין כאן טרדה וכן עוסק במצוה אין כאן שכבר כנס וכל שכן שאם היתה לו טרדה אחרת שאינה של מצוה כגון אבל אחר שנקבר מתו, וכן מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב ק"ש בכך שאין פוטרין אותו משום טרדא אלא אם כן היתה טרדה של מצוה, וביאור הסוגיא מבולבל ביד מפרשים ומפני שהמקשה היה מתבלבל בהבנת דבריו של בעל הברייתא, ולדעתנו כך פירושה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כלומר בעוד שאתה יושב ובטל או עוסק בדבר הרשות פרט לעוסק במצוה שהוא פטור, בלכתך בדרך פרט לחתן וכונתו היתה לומר אע"פ שאינו עוסק במצות נשואין כגון שאינו הולך לכנוס ולא רוצה עכשיו לכנוס אלא שכבר כנס דליכא תו מצוה אלא טרדא דמצוה אי איכא מצוה מבשבתך בביתך נפקא כשאר עוסק במצוה, אלא שבעל הברייתא לא פי' את הדברים אלא שאמר סתם חתן פטור ומקרא דבלכתך בדרך וחתן אין דרכו לילך ואחר כך פירש את דבריו דבתולה הוא דמפטר אבל באלמנה חייב והיינו דקא בעי מאי משמע דבבתולה ליפטר ובאלמנה ליחייב דהא כונס את האלמנה נמי חתן מיקרי ואין דרכו לילך שהרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, ותירץ לא משום שאין לילך קאמר אלא משום מצוה קאמר דמה דרך רשות וכו' וכונתו על טרדת מצוה לא על גוף מצוה אלא שוא מכינה על גוף מצוה וכהליכה לעשיית המצוה שאם בעשייה גופה מבשבתך נפקא, ומקשי ליה ובהליכה מיהא אמאי ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפי' הכי אמר רחמנא ליקרי דאכתי בשבתך משמע שיושב ובטל מעיקר עסק המצוה, ושני ליה דבלכתך משמע לכתך דידך ר"ל הליכה של רשות, והקשה לו אם כן אף כונס את האלמנה ובהולך לכנוס ליפטר, ושני ליה דאין הכי נמי אלא דאיהו לאו משום מצוה קאמר שכבר כנס אלא משום טרדא וכונתו על טרדת מצוה אלא שהמקשה הבינה על כל טירדא והיינו דאקשי ליה מטבעה ספינתו והודיעו שמטרדת מצוה אמרה ואע"פ שאין בה גוף מצוה ובלכתך אע"ג דכל חתן אין דרכו לילך מכל מקום אינו ממעט אלא כל שיש בטרדתו סרך מצוה דתרויהו נפקא מבלכתך דטרוד טרדה דרשות חייב וחתן אף שלא במקום מצוה, ומכל מקום דוקא במקום סרך מצוה פטור הא כל שיש שם מצוה אף באלמנה כן כך נראה לי, אע"פ שבפירושנו כתבנוה בדרך אחרת אלא שלענין פסק הכל עולה לענין אחד, וגאוני פרשוה בדרכים אחרות שיצא לך מהם שכונס את האלמנה אף בשעת מצוה כגון שבא לכנוס או הולך לכנוס כיון דמצוה שאין בה טירדא היא חייב ואין הדברים נראין כלל, ושמא תאמר כונס השתא משמע כלומר בעוד שהוא מקיים מצות נשואין ואם כן באלמנה אמאי מיחייב ובבתולה מה הוצרכה אין זה כלום הכונס שכנס משמע כמה שאת אמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, המביא גט, השולח את הבערה, וכן הרבה:

מה שפטרנו חתן מק"ש יש אומרים שלא נאמר אלא בשל ערבית ואין צריך לומר שאף בברכותיה פטור אבל של שחרית חייב שאינו זמן טרדא לענין זה, ויש מפקפקים בדבר להקל בו אף בשל שחרית שהרי מכל מקום טרדת הלב יש כאן ודברים אלו כלן תפלה ותפלין כדין ק"ש הם, אבל חייב בשאר מצות שאין צריכות כונה כל כך, ולא כמי שסובר שפוטרים אותו מכל המצות, וגדולי הרבנים כתבוה כן במסכת סוכה ר"ל שהם כתבו שהמחייב חתן בשאר המצות אינו סובר שמועת העוסק במצוה, ומאחר שהלכה כדברי האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה פטור הוא בכל המצות, ומכל מקום לדעתנו אין אנו אומרים כן אלא במה שאי אפשר לקיים את המצוה השניה אלא בקצת בטול של ראשונה ולא עוד אלא שיש מי שמחייבו בתפלין הואיל ואין זמנן אלא ביום אלא שעקר הדברים כדעת ראשון בשעה שהוא עוסק וכי תעלה על דעתך דמי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצות, אם היה אבדה שאפשר לו להניחה במקום שאין לו עוד בה טרדת שמירה ודאי חייב ומפני שרוב אבדות הם בבהמות שטורח שמירתן בלא הפסק הוא אומרה מן הסתם כאלו נאמרה בכל אבדה, ואף בשאר אבדות אי אתה צריך לכך שמכל מקום בשעה שהכניסה לביתו נפטר מליתן פת לעני ועל אותה הנאה נעשה שומר שכר עליה וכן ביארנוה במציעא בפרק האומנין: