מאירי על ברכות קג

כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע.​​ ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:

ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:

כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:

המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו:

ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:

מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו: