מאירי על ביצה עט

מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל השור חייב בנזקי בעל הבית ולא עוד אלא אפילו הכניסה ברשות ר"ל שאמר לו בעל הבית שיכנס ויעמידהו לשם שאין הכונה עול ואנטר לך אלא עול ונטר לנפשך והרי הוא בדין הא ביתא קמך ואם קבל עליו שמירתו כגון שאמר בפירוש עול ואנטר לך או נעשה עליה שומר כל שהזיק פטור בעל השור ולא עוד אלא שאם הוזקה בהמתו לשם בעל הבית חייב ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא קמא בחמשי ממנה מ"ז א':

הוזכר בכאן ברב חנא דתלא בישרא בעיבורא דדשא ואמרו ליה אי את תלית שקול ואי אינהו תלו לא תשקול ופירוש הדברים שרב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ארבעת אלפים אמה אלא שהיה עומד כאן ללמוד או ללמד ועירבו לו מערב יום טוב כדי שילך לביתו ביום טוב ונתנו לו בעיר זו מערב יום טוב חתיכת בשר שיוליך בביתו והפקידה בבית שהוא לומד או מלמד שם ותלאוהו בעיבורא דדשא וכשרצה לילך ולהוליך עמו את הבשר אמרו לו אי את תלית שקול והיו סבורין שמתורת תחומין אמרו כן כלומר אי את תלית קנתה שביתתך ואם בני הבית תלאוהו הוו להו נפקד ושביתתם עליה ושאלו אי איהו תלי אמאי שקיל והא מכל מקום הוה ליה מפקיד והרי היא כרגלי הנפקד ובשמירתו והשיב דהואיל ואיהו תלא הוה ליה כייחד לו קרן זוית שאין שם קבלת שמירה וחזרו והקשו לדעת אחרת ואי אינהו תלו אמאי לא שקיל שהרי אין זה דומה לשם פקדונות שאין דעת הנפקד להקנותה שביתת המפקיד אבל זה יודע הוא שצריך הוא להוליכה ביום טוב ומעמידה ברשותו והדבר דומה לשור של פטם שהוא כרגלי כל אדם מצד שהוא מעמידה ברשות לוקחים וכן מוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט מפני שדעתו היה בכך וחזרו וחזקו את הקושיא שאף זו אינה בתורת פקדון כלל שמן הסתם יודעים הם שצריך הוא להוליכה וכי תלו ליה אדעתא דידיה תלו ואינם נפקדים כלל והרי הן כדין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והעלוה בדין זה שלענין תחומין אין זה שום חשש שאינם נפקדים כלל ואף אם היו נפקדים כל כיוצא בזה נודע הוא שצריך הוא להוליכה וקנתה שביתתו וכן הלכה ונראה לי שאפילו נתחייבו בשמירתה כן ומתוך כך פירשוה מדין בשר שנתעלם מן העין שלא היה בו סימן ולדעת שאסרה כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ואמרו ליה אי את תלית ודאי יהבת בה סימנא בשעת תלייה ולא סימן ממש שאם כן לא הוצרכה אלא כלומר חקקת צורתה בלבך עד שהוא לך כסימן בטביעות עינא ואי אינהו תלו אע"פ שבפניך תלאוה מתוך שאתה טריד בגירסתך לא יהבת דעתך לאתנוחי ביה סימנא וטביעות עינא שלה הא אי לאו דטריד בגירסיה כל שבפניו הרי הוא כתלא איהו גופיה וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה פסוקה בשר שנתעלם מן העין מותר כמו שיתבאר במקומו בפרק גיד הנשה:

המשנה האחת עשרה מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אמר המאירי המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שזימן אצלו אורחים והם מחוץ לתחום שבאו בכאן על ידי עירוב לא יוליכו אחר הסעודה מנות משל בעל הבית לסעודת הלילה מפני שאותם המנות שביתת בעל הבית עליהם ואם זכה להם בעל הבית אותם המנות מערב יום טוב כגון שיאמר לאחד משוך וזכה במנות אלו לפלני ופלני מותר שזכין לו לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השתים עשרה אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר אמר הר"ם רצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החורף והקיץ ואינן נכנסות בעיר עד שירדו גשמים ואפר שם הכפר ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:

אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין מוקצה ומתוך שדבר במשנה הסמוכה לה בהכנסת אורחים והולכת מנות בא עכשו להודיע שאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות ומה שאמר אין משקין פירשו בגמרא שלפי דרכו רצה להודיענו שהשקאה לבהמה סמוך לשחיטה מועלת להפשטת העור שאין העור נסרך כל כך על הבשר ונוח לו להפשיט את העור ויש שפירש שאם יש סירכא מתחדשת עכשו במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה ולא מחמת נקב היא מתפרקת בשעת ששותה ועקר המשנה הוא שאין שוחטין בהמות ביו"ט הן דקות הן גסות אם הם מדבריות והוא כל שיוצאות בפסח ורועות בהרים ונכנסות ביישוב ברביעה ראשונה והוא מרחשון אפילו באו מערב יום טוב שמן הסתם אין דעתו עליהם אא"כ זמנם בפירוש מבערב אבל שוחטין את הבייתות והן הלנות בעיר או בתחומה:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק של דיני מוקצה כבר ביארנו הצורך בראש המסכתא מ"מ כל שנסתפק לנו אם מן הלנות בעיר אם מן הלנות בחוץ הרי הוא ספק מוקצה ודנין בו להקל ואין צריך לומר במה שנשחט בבקר שחזקה עליו שמבערב נכנס ומכאן סמכו להיות קצבים גוים מביאין בהמה ושוחטין להם ואין מדקדקין בדבר: