מאירי על ביצה עד

הלוקח בהמה מחברו מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:

כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו"ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי' מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע"פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו"ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה לכל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו"ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:

שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו"ט ולא חלקוה מערב יו"ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו"ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו"ט אע"פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע"פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ"מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע"פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע"פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ"מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ"מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:

המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:

האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו"ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה: