מאירי על ביצה נב

בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו לכתחלה אין רואין אותו ואם עבר ובקרו ומצאו קבוע מותר שאין כאן מוקצה ויש מעמידין דבר זה כשלא היה שם דיחוי כלל כגון שהיו שם החכמים הדיינין בשעת הלידה שהיא השעה שקדושת בכור חלה עליו שכל שלא נולד ראוי היה אגב אמו ובאותה שעה הכירו במומו שהוא קבוע אבל אם לא היו שם הואיל ונדחה אחר הלידה עד שיראהו חכם נדחה לו כל היום ואפילו היה הוא לשם וראה בו מום ויש מתירין אף בזו בכל שניכר לכל שהוא מום קבוע כגון נחתכה רגלו וכיוצא בזו ואפילו היה הוא חכם שאין הבכור ניתר על ידי עצמו אלא על פי מומחה אחר או שלשה מבני הכניסה ומחלקתם תלוי בדין מוקצה לחצי שבת ויתבאר דינו למטה:

ראה את המום מבערב וראה אותו קבוע ואינו יודע אם הבעלים גרמו את מומו אם לאו שאם גרמו הבעלים את מומו הרי עברו על איסור תורה וראוי לקנסו שלא לאכלו רשאי הוא למחר ביו"ט לשאול על המום היאך אירע והיאך נפל בו ואם מצא שנפל שם המום שלא בגרמת הבעלים מתירו ביום טוב הואיל ועקר ההיתר נתברר לו מבערב אע"פ שלא נתברר לו אם גרם הוא אם לאו בתלמוד בכורות התבאר שאין הבעלים כהנים נאמנין על כך אלא שואל את הענין לחברו או אפילו לבנו ובתו ומתיר מפני שהכהנים נחשדו להטיל מומין בבכורות ואשתו אינה נאמנת א"כ מה שאמרו כאן דילמא את גרמת ליה ואמר ליה לאו יש לשאול היאך נאמנין בו עד שבשאלתות גורסין אייתו סהדי ומ"מ אנו מפרשים בה שהשואל היה בנו של כהן ולא הכהן עצמו וכן מה שאמרו כאן ר' יהודה נשיאה הוה ליה בוכרא לא שהוא היה כהן אלא שהיו הרבה כהנים באוכלי שלחנו והיה מאכילם בכורות אחר שהוממו:

מה שאמרנו שלא נתברר המום מבערב אם קבוע אם עובר רוצים אנו בה שלא נתברר על פי חכם שאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה ואף המומחה אינו רואה בכורות של עצמו ואפילו היה המום גלוי לכל כגון נחתכה רגלו וכיוצא בו מדברים הנכרים לכל אינו ניתר אלא על פי מומחה ואם אין שם מומחה זה שהמום גלוי וידוע לכל נשחט על פי שלשה שחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אע"פ שאותו מום נכר לכל שלא נשתנה כגון נקטעה ידו או נחתכה רגלו וכיוצא באלו הואיל ונשחט שלא בהוראה אסור ויקבר ודבר זה אינו אלא קנס ולפיכך יראה לי שאם נשחט בהעלמת המום או שהיה סבור שכבר הראהו לחכם מותר אחר שנתברר שמחיים היה המום קבוע הא מומין שבדוקין שבעין עשויין הן להשתנות לאחר מיתה ואין בהם בדיקה אלא מחיים וכן כל כיוצא בהם:

בדיקת הבהמה מותרת ביום טוב אע"פ שאפשר שתמצא טרפה ויאסר לטלטלה שהרי אמרו כאן ראיית בכור אינה כראיית טרפה ופירושה שראיית הטרפה אינו תלוי בהיתרו של חכם אלא בידיעת הדבר על בוריו וכל זמן שיודע מותר מה שאין כן בבכור שאף בדבר הברור אינו כלום אלא בהיתר חכם ובגמר דינו ואמרו על זה ומינה ראיית טרפה ביו"ט ראיית מום של בכור מערב יום טוב למדת בפירוש שרואין את הבהמה ביו"ט אם טרפה אם לאו וכן הדין שהרי בחזקת היתר היא עומדת וכן כל כיוצא בזה מן הספקות הרחוקות הולכין אחר הרוב עד שיודע ואף בתלמוד המערב אמרו חזקת בני מעין כושר וכן אמרו שם רואין את הטרפה ביום טוב הילכך בודקין אותה ולכשיתברר טרפותה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומה שאמרו באחרון של שבת לוי כי הוו מייתו טרפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקלקלתא פירושו שמא תמצא טרפה וכדי להניחה שם שאם יראנה בביתו ותטרף יהא אסור לו לטלטל ולהוציאו כמו שכתבנו במקומו ובתלמוד המערב אמרו אין רואין טרפה בבית אפל ומ"מ גדולי הדור ראיתי שחוששין לה ואין מתירין אלא במקום שאפשר שאין צורך לטלטלה בבדיקתה ומ"מ אף לשטתנו יראה שאין להתיר אלא בדברים שלא נולדה החששא מחיים כגון טרפיות שאין עולין על לב עד לאחר שחיטה הא חששא שאדם חושש בה מחיים כבר נולד בה ספק ואין לו להכניס עצמו בכך כמו שיתבאר למטה בפרק המביא:

בשלישי של שבת התבאר ששואלין לנדרים לצורך שבת ויום טוב וכשנשאל על נדרו הותר לו אותו דבר שנשאל עליו באכילה ואע"פ שהיה מוקצה אף לשבת שהרי מחמת איסור היה הואיל והיתרו תלוי בשלשה הדיוטות הדבר מצוי הרבה ואין כאן מוקצה ומ"מ אם תלה נדרו בחכם אסור שכגון זה מוקצה הוא והוא שאמרו מי יימר דמזדקיק ליה חכם כלומר שמא לא יזדמן לו או שמא אפילו חכם מצוי לו בעירו לא יזדקק לו להתיר מצד שלא יהא פתחו ברור אצלו מה שאין כן בהדיוטות שאין דרכן לדקדק גדולי הדור מקשים בזו ואפילו לא נשאל היאך חל עליו דין מוקצה והלא בפרק מפנין קכ"ז ב' לענין תרומה אמרו שכל שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו אינו מוקצה ותירצו שלא נאמרה אלא לענין טלטול וכן הדבר שכל שלא נאסר לאחרים או שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו מותר לטלטלו ואף זו לא על כל צד שהרי בפרק כירה מ"ז א' אמרו אמר ר' אסי לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה והעמידוה בשיש בה קורטין והקשו קורטין בי ר' מי חשיבי והא תניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים הא דעניים לעשירים לא אלא כך הוא הדין שכל שלעשירים אינו ראוי כלל מקצים הם דעתם ממנו אף לצורך עניים אבל מה שאף לעצמו ראוי מצד עצמו אלא שהאיסור מונעו והוא ראוי לאחרים אינו מוקצה לו לטלטול שנותן הוא דעתו עליו לצורך אחרים:

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובתוספתא אמרו רצה שלא לשחוט אחד מהם אינו שוחט ואינו דומה למשנתנו שלא התרנו העלאתו בשום פנים שזו על כל פנים אחד מהם ראוי ואין הערמתו ניכרת כלל וכן שאפשר שאין שם הערמה כלל ולצורך יום טוב הוא עושה אבל משנתנו אם המום אינו קבוע אינו ראוי כלל ובפרק אחרון יתבאר:

נחלקו בגמ' במוקצה לחצי שבת בין לר' יהודה בכל מוקצה בין לר' שמעון במה שהוא אוסר במוקצה כגון גרוגרות וצימוקים ודומיהן אם הוא מוקצה אם לאו וענין מוקצה לחצי שבת הוא דבר שהיה ראוי בין השמשות ונדחה לאיזו סבה מקצת היום וחזר ונראה כגון גרוגרות וצמוקים שעל הגג שנתיבשו כל צרכן בין השמשות והיו ראויות לאכילה ומשקדש היום נפלו עליהן גשמים ונתפחו ואח"כ חם השמש עליהם וחזרו ונראו בשבת עצמו וכן כל כיוצא בזה נחלקו בגמרא אם מותרין לאחר שנראו אם לאו וקצת מפרשים חדשו בדין זה דברים ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אע"פ שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אע"פ שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם ואפילו רישם מה שהכין בהם ויש מי שמתיר בזה ברישום ודבריהם נראין ממה שאמרו בפרק המביא ל"ד ב' עומד אדם על המוקצה וכו' וחכמים אומרים עד שירשום כמו שיתבאר שם לא היו ראויות בין השמשות ולא היה יבשותן קרוב לגמרו כל כך שיהו ראויות בשבת אף אלו שמתירין בשלפניה ברשום מודים שבאלו אין הזמנה ורישום מועילים בהם שבטלה דעתו אצל כל אדם ויש מתירין אף בזו ברישום ואין דעתי נוטה לדבריהם:

היו בין השמשות ראויות ולא לגמרי ונקרא בלשון תלמוד חזו ולא חזו שמקצת בני אדם אוכלין שכמותם ומקצתם אין אוכלין אם הזמינם מבערב מותרות ואם לאו אסורות אע"פ שכבר גלה דעתו ואכל מהם מבערב והוא שאמרו היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהרי בפרק כירה מ"ה א' העמידוה לר' יהודה שהלכה כמותו ביו"ט ואמרו שם אוכל אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואכיל ואזיל אף כשהוא מעלה לא ליבעי הזמנה קמ"ל ובשבת מיהא שאין הלכה בו כר' יהודה דוקא בגרוגרות וצמוקים שמסריחות בנתים ויש אומרין כן בעוזרידין שאדם מצניען עד שיתבשלו היטב וכן קצת מיני תמרים שאין ראויים כלל עד שיתבשלו יפה משנתלשו ויש מתיר באלו ודבר זה שהתרנו בחזו ולא חזו אין צריכין רישום ויש מצריכין בו רישום ולא יראה כן:

היו ראויות בין השמשות ונדחו וחזרו ונראו לדעת האומר אין מוקצה לחצי שבת מותרין בלא הזמנה ולדעת האומרים יש מוקצה אסורין ואפילו הזמינם מבערב ואפילו פירש בה שאפילו בדחייה הוא אוכלם אינה מועלת שאין הזמנה לדיחוי העתיד לבא ואם דיחוי זה ותיקון הבא אחריו באין בידי אדם מותר שהרי הרבה מאכלים שביום טוב כך הם הגע עצמך שבשל פולין ועדשים שמבערב ראויות לכוס נתנם בקדרה נדחו מלאכול נגמר בישולם חזרו ונראו ולא עוד אלא שאף קדרות שבכל שבת ושבת הוקצו בין השמשות שהרי רותחות בין השמשות וכשנסתלקה רתיחתן אנו אוכלין אותה אלא כל שדיחויו ותקונו על ידי אדם והדיחוי נעשה על דעת תקון מותר ואפילו היה נדחה בין השמשות הואיל ובידי אדם נדחה ושנדחה על דעת שיהא מתוקן למחר כגון תבשיל שהוא בין השמשות בשיל ולא בשיל ואע"פ שנגמרו מיהא מעצמו שכל שסופו להגמר מעצמו על ידי מעשה שכבר עשה האדם יראה לי שגמרו בידי אדם הוא אע"פ שמקצת מפרשים טורחין בה בדרך אחרת אבל כשהדיחוי והתקון באין בידי שמים כגון מה שביארנו בירידת הגשמים וחום השמש הבא אחריהם יש מי שמתיר ואין מוקצה לחצי שבת כלישנא בתרא ועוד שלא נתבררה השאלה והולכין בה לקולא שהרי בשל סופרים הוא ודעתנו מכרעת לאיסור ומ"מ אומר אני אף לדבריהם שכל שהדיחוי גדול כל כך שאין רפואתו עולה על לב באותו היום אף לדבריהם אסור שאם לא כן בכור שנולד ומומו עמו מה הוצרכה אפילו נתחדש בו לאחר שנולד הרי מ"מ נראה בין השמשות אגב אמו ונדחה אחר כן בלידתו וחזר ונראה במומו אלא שכל שאין דיחויו עולה על הדעת נראה לי שאף הם מודים בו אבל נולד ומומו עמו שאין דיחויו אלא עד שיראהו חכם הרי היתרו ראוי להעלות על לב מתוך מה שכתבנו יתבאר לך (שהתמרים) [שהתמדים] שלנו שהושלכו מים בגיגית מערב שבת ולא נראו עד למחר שמותרות בשתיה למחר אע"פ שלא היה ראוי לשתיה בין השמשות שכל כיוצא בזה גמרו בידי אדם הוא שאע"פ שאין התיקון בידי אדם כל שמעשה שלו גורם גמר שלו גמרו בידי אדם הוא קרוי וכל שכן שאף בין השמשות ראויות הן למזוג את היין ואין דיחויים גמור:

ויש שואלין היאך אפשר לומר שיש מוקצה לחצי שבת והרי בפרק כירה אמר מטה שלא ייחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא יהו שם בין השמשות והרי מטה זו לא היו עליה מעות בין השמשות והונחו שם בשבת וניטלו משם וזו גמרו בידי שמים הוא שהרי אינו יכול להערים ולטלטלה מן הצד שלא התרנו טלטול מן הצד אלא בשוכח אבל בהניח על דעת בסיס לא וכדאיתה פרק נוטל קמ"ב ב' ותירצו בה שאף האוסר במוקצה לחצי שבת לא נאמר אלא בהקצאה לאכילה אבל לטלטול אין בו מחלקת כלל והוא ענין זו שבפרק כירה בענין מוכני שלא היו עליה מעות בין השמשות שאע"פ שהיו שם משחשיכה הואיל ואח"כ ניטלו הימנה גוררין אותה ומ"מ [אחרים] תירצו דמטה שאני הואיל ואין איסור טלטולה מצד עצמה אלא מצד המעות ולא שאלו בתלמוד אם יש בסיס לחצי שבת אם לאו שאין איסור בסיס אא"כ נעשה בסיס בין השמשות: