מאירי על ביצה מג

אע"פ שהותרה הבערה או הדלקה ביום טוב הכבוי אסור ולא סוף דבר כבוי עצמו אלא אף כל מה שגורם לכבוי כיצד היה הנר של חרס עומד מוטה לצד הפתילה הדולקת כדי שיהא השמן הולך אחר הפתילה אסור להטותו לצד אחוריו כדי להרחיק השמן מן הפתילה ולקרב את כבויו ועל זה אמרו קם שמעא וזקף שרגא ולא בזקיפת מנורה האמורה במשנה אלא נר של חרס היה והטהו לצד אחוריו עד שהקשו עליו והתנצל שלא הרגיש בדבר:

וכן אסור להסתפק מן השמן ואם עשה כן חייב משום מכבה ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור:

גדולי הדור כתבו שמאחר שהמסתפק אסור כשם שאסור בשבת ליתן שפופרת נקובה על הנר שתהא מנטפת מטעם שמא יסתפק ממנה כך ביום טוב ובשלישי של שבת התבאר שאין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב הואיל והוא יכול להשתמש בנר שמא יבא להשתמש במחובר ובשבת מיהא שאין לחוש לכך מותר כמו שיתבאר שם:

אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים והוצת האור באחת מהן רשאי להסיר את חברתה מצדה שלא נאחז בה האור ואין זה גורם לכבוי הואיל [ולא] נאחז בה האור עדין וזהו הנקרא בכאן קינסא ומ"מ יש גורסין קינבא ומפרשין בו מחיטת הפתילות והענין שאע"פ שמצוי להיות הנר בא לידי כבוי על יד המחיטה הואיל וכונתו להדליק לבד מותר אלא שמוחין בפירוש זה שהרי הוזכר דין זה במסכתא זו מוחטין את הפתילות לעדויי חשיכא אלא שפירשו בערוך שאחר שכבה את הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ועל זו אמר שמותר ואין בזה משום תקון כלי ובקצת חבורים לחכמי בדירש ראיתי שהתירו גם כן לחתוך מנר של שעוה אע"פ שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים היא מחוברת ואינה כשמן שאינו אלא גוף אחד ודברים מתמיהין הן ומ"מ נראה שמותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מן הכירה אע"פ שהיא נוגעת בדולקות היה הנר דולק ורצה להרבות בפתילות בתוך הנר אע"פ שממהר את כבויו הואיל ואינו עושה כן לכונת הכבוי אלא לתוספת אורה מותר ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם:

מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה [אסור] אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין למדת מ"מ שלא הותר אלא במחיצה אבל הכבוי אסור לו על כל פנים אפילו אין לו דרך אחרת אלא יבטל הוא ויעמוד הנר במקומו:

וכן אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר"ל את התבשיל או שלא לעשן את הבית אע"פ שצריך לו לאוכל נפש כגון שאם לא יכבה יצטרך לצאת מן הבית מתוך העשן וכל שכן אם היה בא לכבות מצד שהוא חס עליה שלא תכלה וכן אסור לכבות את הדליקה ביו"ט כל זמן שאין שם סכנת נפשות ואפילו לצרך אכל נפש כגון להציל מאכלו שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם אפילו למכשירי אוכל נפש והוא שאסרנוה אפילו היה עושהו שלא להתעשן הקדירה כמו שביארנו הא אם יש שם סכנת נפשות אף בשבת מותר וקצה רבני צרפת התירו לכבות דליקה כל שהיא לקצת צורך אוכל כגון שהוא בית דירתו או שיפסד מאכלו ואין נראה כן ומ"מ אם כבה את הנר מפני דבר אחר או את הבקעת שלא לעשן את הבית או כבה את הדליקה בדיעבד פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שמא תאמר היאך לא נתירהו למכשירי אוכל כגון שלא לעשן את הקדירה וכו' והלא אמרו בפרק הבא כ"ח ב' לכם לכל צרכיכם לרבות את המכשירין ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ואם מפני שאמרו הלכה ואין מורין כן הרי דרשה רבה בשם רב חסדא והלכה למעשה אמרו סכין שעמדה מותר לחדדה יש לפרש שלא נאמר כן אלא במכשירין שיש בהן צורך אוכל נפש קצת לתיקון האוכל אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו אינו מותר ואע"פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אין זה כלום דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכין והכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ואין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל וכן אמרו שאין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה שהרי אין תקון האוכל ומתוקו בא מחמת הכבוי אלא בשביל לחישת הגחלים והוזק חמימותה והכבוי בא מאליו ומתוך כך לא הותר הכבוי אף למכשירי אוכל נפש זו היא שיטתנו וי"מ שלא יתעשן הבית שהוא חס על שחרות הכותלים וכן שלא תתעשן הקדירה שהקדרה של מתכת מוצהב וחס על עשונה ואין נראה כן שאין אלו מכשירי אוכל נפש כלל וגדולי הדור ראיתי שמפרשים כפירושנו אלא שלענין פסק מחלקין בין עשון הבית לעשון קדרה שעשון הבית הוא מכשירין ואסור ועישון קדרה אוכל נפש ממש ומותר וכשהקשינו עליהם בעשון הבית אחר שהם קורין אותו מכשירי אוכל מפני מה לא התירו וכר' יהודה הם משיבין שיש מכשירין שפוסקין בהם כר' יהודה אף בפרהסיא והם הצריכים לגוף האוכל כגון גריפת התנור וכדי שלא לעשן את התבשיל ויש שאנו פוסקין בהם כמותו אלא שאין מורין כן כגון מכשירין שאינן באים לגוף האוכל כגון השחזת סכין והשפוד שאפשר בהם מתוך הדוחק או בשאלה ומתוך כך לא התירו אלא בשנוי ובצנעה ויש שאין הלכה כמותו בהם כלל כגון כבוי להסרת עשן מקום האכילה או לדבר אחר או להצלת ממון:

ולמדת מדבריהם שכל שהוא מכבה שלא לעשן את התבשיל מותר לכתחלה מ"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה וכן היא בתלמוד המערב אמר ר' חנניה בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכה שם ומ"מ קשה לדבריהם שהרי בענין השחזת הסכין הוא שדרשה רבא בשם רב חסדא ובמקומה יתבאר בע"ה:

מי שחש בעיניו אם יש שם סכנה או חשש סכנה כגון בתחלת החולי מותר לכחול אפילו בשבת אבל אם אין שם סכנה אלא שרוצה לכחול להגביר אורו או למהר צחצוחו בסוף הרפואה אסור אף ביו"ט ועל ידי גוי מותר אע"פ שאין שם סכנה ואפילו בשבת ואע"פ שהחולה צריך לעזור לרופא לפתוח עיניו לסגרם מסייע אין בו ממש הואיל ואפשר בלא סיוע שלו ואע"פ שבענין פיאה אמרו שאף המוקף בלאו כל שהוא מסייע כמו שכתבנו באחרון של מכות כ' ב' ההיא אי אפשר בלא סיועו או שמא כל שבמקום צער כזו שבכאן אין בו ממש וביו"ט שני מותר אף על ידי ישראל אא"כ בשני ימים טובים של ראש השנה ויש מתירין אף בשני של ראש השנה ואין הסוגיא מוכחת כן וכן יש מתירין בשני של גליות גם כן כבוי דליקה מפני הצדדין שהזכרנו וכבוי הנר מפני דבר אחר שכל אלו בחדא מחתא נינהו ולא יראה כן שלא התירו אלא במיכחל עינא שיש בו צער הגוף ואין בו מלאכה והוא צורך נפש השוה לכל נפש וכן שיש בו צד חולי אבל שאר דברים לא הותרו לא על ידי גוי בראשון ולא על ידי ישראל בשני וכן כתבו חכמי התוספות שכל שהותר בראשון על ידי גוי הותר בשני על ידי ישראל הא שאר מלאכות לא הותרו על ידי גוי בראשון ואחר שכן לא נתירם על ידי ישראל בשני וכן עקר אלא שגדולי הדור ראיתי מצטרפים לדעת ראשון ואין נראה לי:

זה שכתבנו שאין מלאכה נעשית על ידי גוי ביו"ט שבות בעלמא הוא שהרי אף בשבת אין אמירה לגוי אלא שבות ואע"פ שביום טוב נאמר לא יעשה בהם ודרשו במכילתא אפילו על ידי אחרים ר"ל גוים אסמכתא בעלמא הוא ואין כאן אלא שבות ואף זו על ידי אמירתו ויש מדקדקים ממה שנשתנה בלשון מלא תעשו או לא תעשה ללא יעשה מבנין נפעל שמשמע שהתורה כוונה לאיסור עשייה אפילו על ידי אחרים ואם תפרשה בעבד ערל שגופו קנוי וגר תושב וכמו שאסר בשבת ואמר וינפש בן אמתך והגר ופירשוהו בבריתא במסכת יבמות מ"ח ב' בן אמתך עבד ערל ר"ל שגופו קנוי והגר זה גר תושב ר"ל שקבל עליו שבע מצות שאסור לנו לעשות מלאכה על ידו הרי אף בשבת מכל מקום אין אלו אלא בעשה והיאך יהיו ביו"ט בלאו ופירשוה גדולי הדור בעבד שמל וטבל ובגר צדק שנאמר בהם בשבת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך שהוא אמור בעבד שמל וטבל ובגר צדק והזהיר עליהם ביום טוב גם כן ונמצא יום טוב ושבת שוין שאין מלאכה נעשית על ידי עבדו שמל וטבל ועל ידי גר צדק בלאו ולא על ידי עבד ערל שגופו קנוי ועל ידי גר תושב בעשה ולא על ידי גוי גמור בשבות ובאמירת ישראל וגדולי המחברים כתבו על עבד ערל וגר תושב שמותרין לעשות מלאכה בפרהסיא לעצמן א"כ לא נאסר להם אלא לעשות לרבן והוא הדין לישראל אחר אלא שלרבו דבר תורה ולאחר משום שבות ואפילו היה עבד וגר תושב בגוף אחד וכן היא שנויה בכריתות אלא שהם פירשוה בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל אבל גר תושב לחוד דינו כגוי ואינו נראה אלא אף גר תושב לבד אסור מתורת עשה ומ"מ יראה לי שכל לענין חולה שאין בו סכנה כל עבד ערל ואף גר תושב הואיל ומותר לעשות מלאכה לעצמו מותר במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה וכן בענין דליקה לענין שבת כמו שכתבנוה במקומה: