מאירי על ביצה מב

אין מזמנין את הגוי ביו"ט אף במה שמוכן לו גזרה שמא ירבה בשבילו ואם אמר לו בשעה שנכנס הריני מזמנך על מנת שתתרצה במוכן שאי אפשר לנו להרבות בשבילך מותר ושמא [תאמר] ואף בראשונה מפני מה אסרת והלא התרת בקמחן של בני החיל הואיל ואם נותנין ממנה לתינוק אינם קפדים והרי בזו גם כן אינם קפדים אינו דומה ואין זו גם כן חולקת עם האחרת ואע"פ שאמרו עליה ופליגא יש לנו להשוותה משני צדדין האחת לדעת מה שכתבנו שלא נאמר לכתחלה אלא במקום שיש בו צד אונס ואף לדעת האחר שכתבנו שכל שיש צורך לתינוק הואיל ואין לאכילתו זמן קבוע עושה לכתחלה בלא צד אונס מ"מ כל שמזמן מתוך רוחב לב הוא מזמן ואין דעתו לעקר אפייתו אלא לצורך הגוי אבל לקמחן של בני החיל שלא מצד עצמו באה לו מלאכה זו גומר בדעתו לאפות לצורך התינוק והוא שתמצא בדברי גדולי המחברים שפסקו זו שאין מזמנין לגוי ביום טוב וכן שמועת קמחא דבני חילא אע"פ שנראות כמתנגדות זו לזו אם שהטילו שלום ביניהם על הדרך שכתבנו אם שאינן גורסין בשמועת זימון הגוי ופליגא אלא שעושין אותה שמועה בפני עצמה ומ"מ גדולי הפוסקים דוחין מפני זה שמועת הקמח ולדעתם אפילו אין קפדין בנתינת פת לתינוק אסור אא"כ היה שם הכרח גמור ואף לגדולי הדור ראיתי שמסכימים בה עמהם ועקר הדברים כמה שכתבנו:

ומה שאמרו אין מזמנין את הגוי פירושו אף באותה קדרה שלא אמרו ממלאה אשה וכו' אלא לצורך ישראל וי"מ שלא נאסרה אלא בקדרה אחרת ולא יראה כן וכל שכן שאין לחוש למי שפירש שלא נאסר אלא בהכנת דברים האסורים שהרי שמא ירבה אמרו ואין תוספת אלא באותו המין:

זה שכתבנו שלישראל מיהא מרבה בחתיכות בקדרה אחת פירושו בבת אחת הא משנתבשלה האחת לא ויש מחמירין עד שלא יניחה על גבי האש ואין נראה כן ויש שואלין מאחר שכל מה שאתה מותר לבשל לישראל אתה מוסיף להרבות באותה קדרה מבשל בשבת למה אסרו מפני שמא ירבה אין זה כלום שבשבת אף לרבות באותה קדרה אסור וחכמי התוספות הביאוה ממה שאמרו במסכת מנחות חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן [שתים מייתינן] דחזיין ליה וממעט באוכלא או שלש מייתינן דממעט בבצירה משמע מ"מ שאם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר שתים מייתינן אע"פ שאינו מרבה בבצירה אף הוא צריך להזהר שלא להרבות באכל ומה שאמרו בעירובין דההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה ניחזי אימיה אי צריכה וניחיימו ליה אגבה אלמא מוסיפין אף בשבת יש שפרשוה על ידי גוי ויש שפרשוה על ידי ישראל במקום מצוה התירו:

ממה שכתבנו למדת שאין אופין ומבשלין לגוים ואם עבר ועשה כן בדברים האסורים לוקה ובמותרים אינו לוקה מטעם הואיל וטעם איסור הכנה לגוים מצד שהיא מלאכה ואין לנו בה צורך אוכל נפש הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי סתם גוים האמור בתלמוד פירושו בבעלי האמונות הקדומות בעבודת האלילים ושמא תאמר והלא אף באלו אמרו בראשון של שבת י"ט א' נותנין מזונות לפני הגוי בחצר ומטעם שמזונותם עלינו ממה שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל שאם לא כן אף נתינה לפניהם היה אסור כמו שאמרו באחרון של שבת קנ"ה ב' אין נותנין מזונות לפני חזיר בחצר מפני שאין מזונותם עליך אלמא דגוים מיהא מזונותם עלינו תירצו בתוספות שמזונותם קצת עלינו מפני דרכי שלום ומתוך כך נותנין להם בחצר מן המוכן אף בשבת שאין כאן אלא טורח מדברי סופרים אבל מלאכה כגון הכנה לצרכם ביו"ט אסור על הדרכים שכתבנו:

מה שהתרנו בזימון בעל מנת שיאמר לו שיתרצה במוכן שאי אפשר לו לטרוח בשבילו יש אומרים שאף בדרך זו אין לו לזמנו אא"כ יכנס בביתו מאליו ויאכל עמו ולא יראה לי כן ואע"פ שאין הלשון מוכיח כן אינו אלא מפני שסתם הדברים אין אדם מזמן את הגוי אחר שאינו יכול לטרוח בשבילו אא"כ הוא בביתו מאליו ומשנכנס לביתו מאליו דרכו של אדם לזמנו במוכן מעתה לזמנו בתחלה בעל תנאי זה מותר ואם בא מאליו ואוכל מאליו בלא זימון לדעתי אינו צריך לומר לו כלום אלא אוכל עמהם בסתם וכן כתבו גדולי המחברים מ"מ כל שאפשר לו לישמט ראוי לו וכן כתבו גדולי המפרשים ובשבת מזמנין אותו לכתחלה שהרי אין לחוש להרבות בשבילו ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאין נותנין לפניו כלום אלא שמראין לו והוא נוטל ואין הדברים נראין שהרי אמרנו נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ונותנין מזונות לפני הגוי אלמא שהותר לזה על הדרך שהותר בזה ונתינה לכלב ודאי בנטילה ביד ונתינה לפניו היא:

ממה שהתרנו לזמן את הגוי בשבת למדת שאין חוששין לשיורי כוסות ר"ל ששרה פתו ביין לאחר אכילה ונשארו שם פירורין ויין נסך והשמש מטלטלן להצניע את הכוס ונמצא מטלטל דבר האסור לטלטל שמ"מ אע"פ שאיסורי הנאה הם ואין ראויות לטלטלם אף כדי ליתנם לתרנגולים מ"מ אף איסורי הנאה מיטלטלין אגב כלל כמו שמטלטלין כנונא והוא כלי שנותנין עליו גחלים והסיקו בו מאתמל אע"פ שיש בו שברי עצים הואיל והוא צריך לאפר מטלטלין את כלו אגב האפר ואע"פ שדחהו בסוגיא זו ואמר התם לאו איסורי הנאה מ"מ הואיל ופסקו כר' יהושע לזמן את הגוי בשבת ולא חשש לשיורי כוסות אלמא אף איסורי הנאה ניטלין אגב כלי ואע"פ שנתינת כלי לקבל ביצת תרנגולת אסור שלא לבטל כלי מהיכנו אלמא אין הביצה ניטלת אגב הכלי בזו משום מוקצה גמור אבל פירורין אין מוקצה גמור ומשום בסיס לדבר האסור אין כאן שלא נאמר אלא במניח מאתמל ואע"פ ששברי עצים שבקנון מאתמל הונחו אין בסיס לדבר האסור נאמר במה שבתוך כלי אלא במה שעל כלי כאבן על פי חבית ומ"מ אין מתירין טלטולה מתוך המיאוס לסלקו מלפנינו כדין האמור בגרף של רעי שאין ממאיסין את הדבר לכתחלה כדי להתיר לעצמנו סלוקו מלפנינו ולמדת מ"מ שמזמנין אותו בשבת ואין חוששין לכלום:

כל שהפקענו מלקות בהכנתו מטעם הואיל אף אנו מתירין את המאכל בדיעבד אם לא הערים כמו שביארנו מעתה הוסיף בשביל הגוי מותר לו לאכול וחכמי הדורות שלפנינו אסרו בזו ופירשו הטעם דמאחר שהזמין את הגוי פקע לו הואיל שאין אדם מניח את הקרואים אע"פ שבאו לו אחרים ואין זה כלום שמכין אדם לקצת אורחים וכשבאים אחרים מיטפלין עמהם ועוד שמ"מ ראוים לתינוקות:

הכלבים ושאר הבהמות שמזונותיהן מוטל עלינו גדולי הפוסקים כתבו שאסור להכין להם וכסתמא של משנת עיסת הכלבים שאם אין רועים אוכלין ממנה אינה נאפית ביו"ט ונמצא הענין סתם משנה ומחלקת בבריתא של ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי והלכה כסתם משנה וגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה מגיהים עליהם ולהתיר ממה שמצינו כמה שמועות שהותרה מהן הכנה לבהמה כמו שיתבאר בסמוך ונוח לנו לדחות משנה אחת משנדחה כמה שמועות ועוד שמשנת עיסה אפשר לפרשה מפני שאף העיסה ראויה לכלבים ואין צורך לטרוח באפייתה ואם כן לא בא מדרש של לכם אלא למעט את הגוים הואיל ואין מזונותם עלינו והילכך עיסת הכלבים אף בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה נאפית ביו"ט לצורך הכלבים שלו וגדולי המפרשים מכריעים בדבר זה הכרעה נכונה לאסור כל הכנה שיש בה מלאכה גמורה אלא איסור טלטול מותר והוא שהותרה ביו"ט ובשבת כאותם השמועות שרמזנו עליהם השלכת גרעיני תמרים לפני הבהמה אע"פ שאין ראויות לטלטול כגון שהיו לחות ואין ראויות להיסק או שהיה בשבת ואין אנו צריכין לתרץ ביו"ט משום דחזיין להיסק גדול ובשבת שמיטלטלות אגב פת או אגב שולחן אלא ניטלות בפני עצמן לבהמה הואיל וראויות להן וכן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואפילו בשבת וכן מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה אפילו בשבת וחיה ועוף הנצודין מן הביברין ביו"ט נותנין לפניהם מזונות ובהמת חולין שמתה מזיזין אותה ממקומה לצורך הבהמה וכן קודר אדם קב או קבים ונותן לפני בהמתו כמו שיתבאר וכן אמרו שמפספסין את הכיפים ומהלקטין לתרנגולים וכן נותנין מים למורסן ונותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות:

אף האוסר הכנה לכלבים באיסור טלטול לבד מודה הוא שאם אותו דבר ראוי לטלטלו לצורך דבר אחר כגון שהיו גרעיני תמרה והיו יבשין שראויין להיסק או אף אם היו לחים קצת כל זמן שראויים להיסק גדול הואיל וההיסק מותר ביו"ט נעשו אלו מותרין לטלטל ונותנין אותן לפני הבהמות [ומה שלא התירו למטה לעשות שפוד בחיזרא רטיבא] ואע"פ שראויה להיסק גדול אפשר שמקילין באוכל נפש של בהמה ממכשירי אוכל נפש אפילו לאדם הואיל ואפשר לו באחר או שמא גרעיני תמרה ראויים יותר להיסק גדול יותר מחיזרא ואם היה שבת מטלטלין אותן על ידי פת ואע"פ שבמסכת ברכות פסקנו שאין אדם עושה כל צרכיו בפת דוקא בדבר מאוס אבל בדבר שאינו מאוס עושה בו צרכיו ומטלטלו על ידו או אגב השלחן אלא שלפי דרכו רצה ללמד שעושה אדם צרכיו בפת בדבר שאינו מאוס ואע"פ שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד דוקא בדברים הדומים למת כגון טלטול אבנים וכיוצא בו אבל מה שיש עליו תורת כלי אע"פ שמלאכתו לאיסור או תורת איזה דבר הראוי אפילו לבהמה מטלטל הוא על גב הפת ויש שמוסיפין להחמיר בשטה זו שלא נאמר אלא בכלי שהיתה הקצאתו מחמת שמלאכתו לאיסור אבל כלי שהיתה הקצאתו מחמת איסור עצמו כגון נר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אף על ידי ככר או תינוק ויש עוד לומר שלא אסרו טלטול על ידי פת בחוץ מן המת אלא לטלטל גוף האיסור אבל זה אינו נוגע אלא בפת ואין נראה כן שהרי מטלטלין להו קאמר וודאי בגופן קאמר וכבר נאמרו בזה דרכים אחרים כמו שביארנו בפירושנו אלא ששטה זו שכתבנו עקר:

עבדים הכנעניים ושפחות שמזונותם עלינו לדעת הפוסקים שמותר בהכנת בהמה אין ספק שמותר להכין להם אם הם אין רשאים להכין לעצמם ומ"מ כל שבקדירתם אין לאסור אף ברבוי שממלאה אשה וכו' וזה צורך ביתו הוא וגוי המתלוה עם ישראל ומזונותיו עליו והרי הוא בדין זה מ"מ בדיעבד מותר משום הואיל:

לענין ביאור זה ששאלו לר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכן שרינן יש שואלין בה והרי ר' יוסי לא אסר אלא מלאכה גמורה ואינה שאלה שמ"מ מאחר שאין ראויים לאדם ולא הותרה לדעתו תקון לבהמה כלל ממילא נאסרה בטלטול אלמלא שהם ראויים אף לאדם ולהיסק ובתוספות תירצוה בפנים אחרים שלא נתישבו לנו:

המשנה הרביעית בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ היו ראויים לשתיה בית הלל מתירין ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה אמר הר"מ כלל הדברים כי חמין שהוחמו ביום טוב שרוחץ בהן פניו ידיו ורגליו ואינו רוחץ כל גופו אא"כ הוחמו מערב יום טוב וחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ואוסרין בית שמאי שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעקרם כי מה שאמ' השם ית' אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ ובה"א כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כולל הנאות הגוף כלם:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש אלא שמכל מקום הם צורך נפש לאיזה דבר על איזה צד הותרה עשייתן ואמר על זה בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה ומה שאמר לרגליו הוא הדין לידיו ופניו אלא שתפש לשון רגליו להשמיענו כח היתרן של בית הלל ואמרו בית שמאי שאינו רשאי ביום טוב להחם חמין לצורך פניו ידיו ורגליו אע"פ שהם דברים שאדם צריך ברחיצתם בכל יום ובכל אדם וכמו שאמרו במסכת שבת חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום לכבוד קונהו מ"מ רוחץ בצונן ולא יחם לצורך כך ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' שאינם סוברים דין מתוך והילכך לא יחם אא"כ היו ראויים לשתיה הא אם היו ראויין לשתיה מבעיר הוא לשתיה ואח"כ מה שירצה יעשה ואינו צריך לשתות מהן כלל ומ"מ בתלמוד המערב פירשו לדעת בית שמאי שצריך שיהיו ראויין לשתיה ובית הלל מתירין אף בשאינן ראויין לשתיה שמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה לצורך דבר אחר ובלבד שיהא צורך השוה לכל נפש ומאחר שצורך כל נפש לרחוץ אף צורך כל נפש להחם אבל לכל גופו אינו רשאי שרחיצת כל הגוף אינו צורך שוה לכל נפש ואפילו היה רוחץ כל גופו אבר אבר ממה שאמרו בתלמוד המערב חמין שהוחמו ביו"ט וכן שהוחמו מערב שבת לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחרינא אמר מרחיץ בהם אברים אברים והתבאר שם ששמואל היה מחמיר ורב היה מיקל ובפרק כירה מ' א' תניא כותיה דשמואל בהוחמו מערב שבת לשבת והוא הדין בהוחמו ביו"ט ליו"ט ולא משום שרחיצת כל גופו אבר אבר אסורה מן התורה מצד שאינה צורך כל נפש שאם כן לא היה רב מתיר אלא ודאי הואיל ורחיצת ידיו ורגליו הותרה לא חלקה תורה באברים אלא שמ"מ אסרה מגזרת רחיצה בפעם אחת שאינה צורך כל נפש ויש פוסקים כרב להתיר רחיצת כל גופו אבר אבר ולא יראה כן וכל שאסרנו בענין זה אין בו חלוק בין כלי בין קרקע וכן יראה בשלישי של שבת ומ"מ אם הוחמו מערב יום טוב רוחץ בה כל גופו ביום טוב אפילו בבת אחת וכן כתבו גדולי הפוסקים שאף בשבת לא נאסרה לא משום מצוה ולא משום שבות אלא מגזרה בעלמא וביום טוב לא גזרו ויש אוסרין אא"כ אבר אבר ואינו נראה ובשבת הוחמו מערב שבת רוחץ בה פניו ידיו ורגליו בשבת אבל לא כל גופו ואם הוחמו בשבת אף פניו ידיו ורגליו אסור:

וחסידים הראשונים הורו במקום שיש תינוק קטן שצריך לרחוץ כל גופו שיהיו נותנין מים הרבה ביורה ביו"ט להדיח הקערות ולרחוץ התינוק בשירים וכן בערב שבת אע"פ שאסרו לרחוץ בשבת אף בחמין שהוחמו מערב שבת דרך נשים להניח יורה מלאה מים חמין מערב שבת ומדיחות בהן קערות שאכלו בהם בלילי שבת ורוחצות התינוקות מן השירים:

ובחמי טבריא וכיוצא בה אף בשבת וכל גופו מותר מ"מ הזיעה גדולי הפוסקים אסרוה אף בחמי טבריא ממה שאמרו בפרק חבית הרוחץ במי מערה ובחמי טבריא כלומר דיעבד אין לכתחלה לא ופירשו הם שלא תפשוה בלשון דיעבד אלא מפני מי מערה ופי' הם מי מערה כעין חמי טבריא אלא דמטללא ונפיש הבלא ואתי לידי זיעה אלמא חמי טבריא כשאינה מכוסת ואין שם הבל המביא לידי זיעה מותר לכתחלה ואם היא מכוסית אסור לכתחלה משום זיעה ומ"מ גדולי האחרונים שבקאטאלונייאה חולקים לומר שהזיעה מותרת יותר מן הרחיצה שהרי לא נאסרה אף בחמי האור אלא מגזרת רחיצה והואיל והרחיצה מותרת בחמי טבריא היאך תאסר הזיעה אלא מי מערה שנאסרו שם לכתחלה הם חמי האור שדרכן היה להתם מערב שבת והיו מריקין אותם למערה שהבלה גדול כדי להעמיד המים בחומם אבל חמי טבריא אפילו במכוסית ואפילו בא להזיע ויש מזהירין שלא ליכנס לבית הזיעה מגזרת מרחץ ר"ל חמי האור:

ועושה אדם מדורה פי' היסק גדול ביום טוב ומתחמם כנגדה שהרי צורך כל נפש הוא ודבר זה לבית הלל נאמר והלכה כדבריהם בשתיהן:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אין זוקפין את המנורה ביום טוב ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין את פתן גריצות אלא רקיקין אמרו לו מה נעשה להן לבית אביך שהן היו מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל להיות אופין פתן גריצין וחררין אמר הר"ם דעת בית שמאי מה שאמ' והוא כי הם אומרים אין אופין מיו"ט לשבת אא"כ ערב בתבשיל ואין טומנין את החמין אא"כ היו חמין טמונין מערב יום טוב ובית הלל אין מצריכין אלא עירובי תבשילין בלבד ולפיכך אמ' רבן גמליאל אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אלא אם כן היו לו חמין כמו שביארנו מדעת בית שמאי וזוקפין את המנורה ענינו כשתהיה המנורה מחליות בית שמאי אוסרין להקימה לפי שנראה ככובס ובה"א אין בנין בכלים וגריצות ככרות לחם גדולות ורקיקין ככרות דקות ואין הכונה גודל הככר ולא קטנה אבל הכונה רוב הלחם ומיעוטו כי בית שמאי אוסרין לאפות פת מרובה ביום טוב ובית הלל מתירין וחורי מין גדול ממיני מעשה האופים והלכה כרבן גמליאל:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה על קצת מלאכות שבאוכל נפש על איזה צד הותרו ועל קצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שבג' דברים היה רבן גמליאל נוהג כדברי בית שמאי להחמיר הראשונה הוא שהיו אוסרין להטמין את החמין לכתחלה ביום טוב לצורך שבת ובגמ' נתפרש דבר זה בשני פנים אחת בשלא עירב עירובי תבשילין והיו בית הלל סוברין להתיר אע"פ שלא עירב בכדי חייו כדעת האומר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ולפירוש זה אין הלכה כבית הלל לשטתנו ויש פוסקין כמותו אף בזו כמו שפרשנו למעלה בענין קמחו נאסר ודרך שני הוא שהניח עירובי תבשילין אלא שלא הניח אלא פת ותבשיל ולא עירב במים חמין והיו בית שמאי סוברין [שעירוב בפת ותבשיל מועיל לאפייה ובישול אבל לא להטמנה שצריך הוא לערב על כל מין ומין פת לאפייה תבשיל לבשל מים חמין להטמין את החמין ובית הלל מתירין שלדעתם לפי שיטתנו תבשיל ופת מועיל לכל ולשטה אחרת אפילו תבשיל לבד מועיל לכל:

ואין זוקפין את המנורה וכו' פי' שאם נפלה אין זוקפין אותה ופרשוה בגמרא במנורה של חליות והיו בית שמאי סוברין] שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואסור להחזיר חליות למקומן משום בונה ובית הלל סוברין שאין בנין וסתירה בכלים וכשנפלה ונתפרקה מחזיר את החליות למקומן והלכה כבית הלל ואע"פ שבשלישי של שבת אסרו במנורה של חליות בין גדולה בין קטנה יש אומרין שאינה הלכה ומביאין ראיה ממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה ומ"מ כל הגאונים מסכימים בה ומתרצים זו שבכאן ביום טוב ואותה של פרק כירה בשבת ויש מתרצין שזו שבכאן לא נאמרה אלא בהחזרת חליות רפויות קצת ואין צריך לומר ברפויה לגמרי שהכל מודים בה כמו שיתבאר בשלישי של שבת בשמועת מטה גללניתא מ"ז ב' אבל ברפויה קצת שצריך הדוק מעט שעליו אסרוהו בית שמאי היו בית הלל מתירין הא בשאינן רפויות כלל אף לבית הלל אסור ועל הדרך האמור בשלישי של שבת שמאחר שצריך לחדש דבר או לחזק בהחזרתם הרי זה כבונה לכתחלה שכל שהוא בנין לכתחלה יש בו בנין ואף בכלים לא נאמר אין בנין בכלים אלא בהחזרת חליות למקומן אחר שנתפרקו והוא ענין מה שאמרו שבת ק"ב ב' עייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה שאם לכתחלה הוא הרי מחדש כלי לכתחלה ואם כבר היתה בו הרי צריך להדקה ביותר ולהעמיד בו יתד לחזקה וכן במפיס מורסא אם לעשות לה פה אמרו עליה שהוא חייב משום בונה וכן הדין באוכלין והוא שאמרו המגבן בשבת חייב משום בונה וכן לא נאמרו הדברים בהיתר החזרת חליות אלא בכלים בינוניים אבל גדולים ביותר אסור והוא שנאסרה החזרת תריסי חנויות כמו שהתבאר וכן מנורה עצמה פירשו בה במסכת שבת פרק כירה שאם היא גדולה אסור ומ"מ י"מ במנורה שאף הגדולה לענין החזרת חליות דינה כקטנה ולא נאמר בה איסור במסכת שבת אלא בצריך אומנות בהחזרת חליותיה שבזו ודאי אסור ובתלמוד עירובין אמרו בציר שבדלת שידה תיבה ומגדל העליון לא יחזיר ולא משום בנין אלא גזרה שמא יתקע:

ואין אופין פתין וכו' כלומר גדולים ועבים מפני שיש בהם טורח יותר ויש אומרים בהפך כלומר מתוך שאין שם טורח עושה מהן הרבה ויבא לאפות יותר מן הצריך ומתוך כך הוא צריך לדקק את הפתים כדי שיטרח ולא יבא לאפות אלא הצריך והוא שאמרו בתלמוד המערב לדעת בית שמאי מתוך שאתה מיגעו אינו אופה אלא צרכו ובית הלל מתירין על אי זה צד שתפרש הואיל ומ"מ אוכל נפש הוא והלכה כבית הלל וחררים הם מיני חררה העשויים על גבי גחלים וצריכות היסק גדול מפני שהגחלים הולכות ואוממות מחמת הבצק שעליהן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: