מאירי על ביצה לה

הוזכר בגמרא טעם אחר לאיסור הטבלת כלים בשבת ויו"ט גזרה שמא יוציאנו ויעבירנו ארבע אמות בשבת וגזרה יו"ט אטו שבת וכן גזירה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים ולענין ביאור מיהא יש שואלין בשופר ובמגלה שהטעם גם כן מגזרה זו היאך לא שאלו בה בחצרו מאי איכא למימר כמו ששאלוה כאן ואינה שאלה שבאלו משום שאינו בקי הוא ועל כל פנים צריך הוא לילך אצל בקי וכן הוזכר בה טעם אחר משום סחיטה וגזרה כלים שאינו בני סחיטה אטו כלים שהם בני סחיטה וכן הוזכר באיסורה שמא ישהא אותם בטומאתם ונמצא מכוין מלאכתו לשבת וליום טוב וסוף הטעמים מפני שהוא נראה כמתקן ואדם מיהא נראה כטובל להקר ואף ביום הכפורים שאין טבילה להקר מותרת בו ומשום טיט או צואה אין מותר אלא רחיצת אותן המקומות מ"מ לטהרה רוחץ כדרכו כדתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים שכל שבשבת מותר מחמת מלאכה אי אתה רשאי לאסרו ביום הכפורים וטבילת מצוה או טהרה לא נאסרה מתורת ענוי:

מכיון שביארנו שגוזרין כלים שאינן בני סחיטה אגב אותן שהן בני סחיטה שאלו בתוספות היאך התירו בפרק כל כתבי קי"ח א' בקערות שאכל בהן ערבית להדיחם בשחרית והרי יש להם לגזור אטו אותם שהם בני סחיטה ותירצו שלא גזרו אלא בהטבלה של מצוה וטהרה אבל הדחה של רשות לא ועוד שאותה הדחה לא שיכא אלא באותם הכלים שאינן בני סחיטה אבל טבילה לטהרה שיכא בכולהו:

אע"פ שנאסרה במשנה הטבלת כלי אגב מימיו פירשו חכמי הצרפתים שאין הדברים אמורים אלא בענין הנזכר במשנתנו שכל עצמו אינו בא אלא לטהר אבל אם היה צריך לשאוב מים והיה שם כלי טמא מדלה באותו כלי והוא טהור מאליו יש אומרים דוקא ביו"ט ויש אומרים אפילו בשבת ובתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בגדולים אבל בקטנים מערים עליהם ונראה לי בפירושו שזה שאסרו במשנתנו הטבלת כלי אגב מימיו דוקא בכלי גדול שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי אבל קטנים כגון דלי מערים עליהם כאלו מכוין לשאוב בהם אע"פ שאינו צריך לשאוב מים וטהורים מאליהם:

אע"פ שביארנו במשנה שאין מטבילין את הכלים ביו"ט דוקא באותן שנטמאו מערב יו"ט שהיה אפשר לו מבערב אבל אם נטמאו לו ביו"ט והוא צריך להם אע"פ שנטמאו באב הטומאה והיא טמא מן התורה שהרי אדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה מטבילין ואין כאן גזרה משום אותו שנטמא מבערב שאין הדבר מצוי ליטמא הכלים ביו"ט שהרי טהרו את הכל ודבר שאינו מצוי לא גזרי בו ומ"מ אינו משתמש בו אלא לחולין שאם תאמר לתרומה הרי הוא צריך הערב השמש:

כלי זה שנטמא מערב יו"ט ואין מטבילין אותו ביו"ט הוא הדין שאין מטבילין אותו בין השמשות שמא יו"ט הוא אבל בחול ראינוהו שמטביל כלי בין השמשות מניחין אותו ואין אומרין שמא טועה הוא ולדבר הצריך הערב השמש הוא מטביל והרי אין כאן הערב השמש אלא אומדין אותו שלא ישתמש בו עד שיעריב שמשו למחר ולא סוף דבר כשמחשבתו נכרת שהוא יודע דין הערב השמש כגון שראינוהו רץ להטביל שמחשבתו נכרת שהוא רץ כדי שיטבילהו קודם הערב השמש ודנין בו שאם לא יזדמן לו כך אף הוא נמנע מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר אלא אף מן הסתם הא אם ראינוהו מסתפק באחד מן הדברים הפשוטים שבדיני הטומאה חושבין אותו שאף דין הערב השמש נעלם ממנו ומודיעין אותו אבל אם ראינוהו מסתפק בדבר שאינו כתוב בתורה כגון טומאת שרץ שהיא בכעדשה והוא מסופק בכך ושואל בה אין חושדין אותו בכך שיהא דין הערב השמש נעלם ממנו אין העלמת מה שאינו כתוב בתורה מחייבת העלמת מה שכתוב בתורה בהדיא וזהו הערב השמש וטומאת השרץ שהיא בכעדשה אינו כתוב בתורה אלא שאמרוה ממה שאמרו חגיגה י"א א' שכן חומט תחלת ברייתו בכעדשה:

הדבר ידוע שאין כלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה ואוכלין אין מטמאין כלי אפילו מתקנת חכמים אבל משקין טמאין מטמאין כלי מגזרת חכמים גזירה משום משקה זב וזבה ואם נטמא כלי זה במשקין ראשונים שהם ולד הטומאה נמצא הכלי שני וצריך כלי זה טבילה לכהנים לתרומה שהשני עושה בה שלישי ומטבילין אותו ביו"ט אפילו נטמא מערב יו"ט שהכהנים זריזין הם ואין לנו תורת גזרה בעניניהם ושמא תאמר הרי יו"ט מיהא אינו ראוי לטבילה שהרי צריך הערב השמש איפשר שמטבילו ביו"ט לצורך שבת הסמוך לו וחכמי הדורות שלפנינו כתבו בה הואיל וטומאת סופרים היא אינו צריך בטבילתה הערב השמש:

נדה שצריכה לטבול בשבת לטהרות ואין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה ובגדים שלבשה בימי נדתה טמאים הם ואי איפשר לה להטבילם בשבת מערמת וטובלת בבגדיה ועלתה טבילה לה ולבגדיה ואין כאן דין מתקן כלי שהרי אגב טבילתה הוטבלו וטבילת אדם מותרת מפני שנראה כמיקר וחציצה אין כאן שבבגדים רחבים אנו עסוקים והמים נכנסין תחתיהם בריוח הא הטבלת בגדיה בעין אסורה ולא משום מתקן לבד אלא אף משום סחיטה וכבוס וצחצוח ולא נאמר משום מתקן לבד אלא בכלים שאינן בני סחיטה וכבוס ואין גוזרין על זו מפני זו שכל שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא:

מכאן יצאה הוראה לחכמי צרפת שאם ניתזו מי רגלים לאדם על לבושו כדרך שהתינוק מטיל מים על בגד אמו שהוא צריך לטהרן על ידי הטלת מים עליהם שמותר לעשות כן בשבת ואין כאן גזרת כבוס או סחיטה או צחצוח אחר שאינו מתכוין אלא לנקות עצמו ואע"פ שבתלמוד שבת פרק נוטל קמ"ב ב' אמרו בכר שהיתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ואם היתה של עור נותנין עליו מים הא של בגד אינו רשאי ליתן עליו מים דוקא בצואה או לכלוך אחר אבל התזת מי רגלים אף בבגד רשאי ליתן עליו מים בשבת ויש חולקים לומר שלא הותר כן אלא בנדה הואיל ואין בבגד שום לכלוך הא כל שיש בו לכלוך אסור אלא שיקנח בסמרטוט ודיו:

במסכת זבחים צ"ד ב' התבאר שהעור כיבוסו אסור ושכשוכו מותר ובגד שרייתו זהו כבוסו והמטיל כליו למים בשבת חייב עד שמקשים ממנה לזו שכתבנו בנדה וכן הקשו בה מזו של לשלשת שהזכרנו עד שתירצו שזו של נדה בחלוק שלה נאמרה ולא בבגדי צמר ולא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשל צמר וזה שתפשה בשמועת הלשלשת שבשל עור דוקא נותנין עליו מים וא"כ היה לו לתפשה בשל פשתן שמא דרכן היה שלא לעשות כר אלא בעור או בצמר וכדכתיב כביר העזים ועקר הדברים שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשיש שם צואה או לכלוך ואחרוני הרבנים מחלקים בין בגד לבגד שיש בגדים מתכבסים במהרה ועליהם אמרו שרייתו זהו כבוסו ויש שאין מתכבסים אלא אחר שפשוף גדול ואין לומר בהם כן:

מה שהתרנו טבילת אדם בשבת מטעם שהוא נראה כמיקר לא סוף דבר במים היפים ובימות החמה אלא אף בימות הגשמים ואפילו במים הרעים שפעמים שאדם בא מלוכלך אף בימות הגשמים וטובל אף בימות הגשמים להדיח את עצמו כלו כאחד ופעמים שבא בשרב וטובל אף במי משרה ומ"מ אף בהם אדם תולה את הדבר לסבה אחרת ולא לטהרה ואין כאן גזרה: