מאירי על ביצה לב

עירובי תבשילין צריכין כזית ולא כזית לכל אחד ואחד אלא כזית בין לאחד בין למאה ולמעלה אין לו שיעור אלא כמה שירצה ותבשיל זה אפי' צלי ואפי' שלוק והוא המבושל ביותר ואפי' כבוש בחומץ ואפי' מבושל כהלכתו ואפי' קולייס האספלנין שהדיחו בחמין מבערב סומך עליו וקולייס זה הוא דג מליח ורך ומדיחין אותו במים חמים וזהו בישולן:

עירובי תבשילין צריך שיהא דעת מניח להוציא בו אותם שרוצה שיצאו בו ולא כונה בלבד אלא שיזכירם אם בפרט אם בכלל ר"ל שאם ירצה לזכות בו כל בני העיר או כל בני המבוי או כל בני החצר יזכירם בכלל או איזה שירצה בפרט אבל אותם שהוא מניחם עליהם אין צריך להודיעם קודם שיניחהו לצרכם שהרי זכות הוא ואין להם חובה בו בשום צד וכיון שהודיעו אפילו ביו"ט עצמו שהוא עירב בשבילו מאתמל סומך עליו ומבשל ומ"מ לא יבשל עד שידע שהניחו לו עירוב ויש לו לאדם לערב על כל העיר וסומכין עליו כל בני העיר עד תחום שבת ויום טוב אומר בשחרית שכל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך שהרי אסור להם לבשל עד שידעו שהונח:

חכמי צרפת הורו שאף מי שהוא חוץ לעיר אלא שעירב לו עירובי תחומין מערב יו"ט ובא לו בתוך העיר ביו"ט על ידי עירובי תחומין אף הוא סומך על עירוב של זה ובכלל בני העיר הוא ויש חולקין בדבר מפני שלא עלה על דעת המניח אלא על מי שהוא תוך תחומו אא"כ פרט כן בעירובו או שכיון דעתו לכך:

מי שלא הניח עירובי תבשילין וגלה בדעתו ובדבריו שאין כונתו לצאת בשל אחרים אסור לבשל שאין אדם זוכה בעל כרחו ומ"מ אומר אני על מי שהניח ונאכל או נאבד קודם שיתחיל לבשל שסומך על אחרים ומותר לו לבשל שאין בהנחתו גלוי הדעת בכך אלא שרוצה לקיים מצוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא כתבו שאין גלוי דעת מפקיע את האדם שלא לצאת בעירובו של חברו וכשאנו באים עליהם מכח השמועה האמורה כאן באחד שהיה עצב על שלא הניח ואמר לו שמואל סמוך אדידי ר"ל על עירובי ולשנה האחרת ראהו עצב גם כן על שלא הניח ואמר לו לכולי עלמא שרי לדידך אסור כלומר אחר שאתה מגלה דעתך שאינך רוצה לצאת בשלי הם מפרשים שלא היה אותו האיש מאותה העיר אלא מחוצה לה שבא לו על ידי עירובי תחומין ודעתם שלא היה יוצא בעירוב של אותה העיר וכנגד הוראת חכמי צרפת שכתבנו בסמוך וזה שאמר סמוך אדידי פירושו על שולחני וכשראה שהיה פושע אסר לו ממה שאמרו למעלה אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואין הדברים נראין שהרי אף בודאי מי שהיה לו להניח ולא הניח אין אוסרין אותו לאכול עמנו או אף בשלוח מנות ואע"פ שאינו ראוי לכך כמו שביארנו איסור מיהא אין כאן וי"מ ופושע את כלומר אחר שאין דעתך גומרת לצאת בשל אחרים אלא מצד מה שלא הנחת נמצא שנעשית פושע על שלא הנחת ואין לערב על הפושעים ומ"מ אם היה דעתו אף על הפושעים יראה לגדולי הדור שהוא מותר:

במסכת עירובין פ' א' התבאר על מי שעירב על חבירו או על בני עירו עירובי תבשילין שצריך לזכות על ידי אחר שיאמר לו זכה בעירוב זה לפלני או לבני עירי והזוכה זוכה ומגביה את העירוב מן הקרקע טפח וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים שכל אלו ידן כידו ואין להם יד לזכות מידו לאחר אבל מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ויש שואלין והרי אמה העבריה על כרחך קטנה היא ומה בינה לבנו ובתו הקטנים ויראה לי מ"מ שאמה העבריה הואיל ובשכרה היא אוכלת ואין טורח גדולה עליו אדרבה היא משמשתו אין ידה כידו אבל בנים קטנים טורח גדולם עליו ואין זוכין בחוצה לו עד שיגדלו ויש אומרים שאפילו גדולים וסמוכים על שולחנו אינם זוכים לאחרים שכל סמוך על שולחן אביו קטן הוא כמו שאמרו בראשון של מציעא ואין הדברים נראין כלל לא אמרוה שם אלא לענינה הא כל שהוא מזכה על ידם זכו:

וכן מזכה על ידי אשתו ויש חולקין באשתו מפני שידה כידו ואע"פ שבעירובי תחומין וחצרות אמרו מזכה להם על ידי אשתו כבר פירשוה בנדרים פ"ח ב' בשיש להם חצר באותו מבוי וכמו שפירשו שם הטעם מיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה שם אלא לדעת ר' מאיר שאמר אין קנין לאשה בלא בעלה בשום צד אבל לרבנן לא והילכך בעירובי תבשילין רשאי לזכות על ידה וכן הדברים נראין כמו שכתבנוה שם:

כשהוא מניח עירוב צריך שיאמר שבאותו עירוב יהא מותר לו לאפות ולבשל מיו"ט לשבת ושאר כל הדברים בכלל אפייה ובישול אלא שאם רצה פורט להדליק ולהטמין או כמו שירצה או שיאמר דרך כלל לאפות ולבשל ולעשות כל מה שיצטרך לנו מיו"ט לשבת וי"א שצריך להזכיר אדלוקי שרגא ולאפוקי ממה שאמרו מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר אלמא מי שלא הניח צריכים אחרים להדליק לו אלא שיראה שסדר עריכת שולחן הוא הולך ומונה וכן עקר כמו שכתבנו למעלה וחכמי התוספת מתירין אדלוקי שרגא אף בלא עירוב ממה שאמרו מדליקין לו את הנר ולא אמר נר אחת ואין זו ראיה שהרי נר אחת מספקת אלא שהדבר נראה מצד עצמו:

יו"ט שחל להיות ערב שבת אינו מערב לצורך מחר עירובי חצרות אע"פ שהוא מותר להוציא ולטלטל בהן היום ואין צריך לומר שאין מערב בו עירובי תחומין לצורך מחר שהרי אף היום אסור לצאת חוץ לתחום והיאך יתקן בו לצורך מחר אף שהוא אסור בו ביום: