מאירי על ביצה ל

יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' כונת הפרק לבאר עניני קצת החלקים הנזכרים בפתיחת המסכתא ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כשחל יו"ט להיות בערב שבת על איזה צד מבשלין מיו"ט לשבת והשני לבאר כשחל יו"ט להיות במוצאי שבת אימתי מטהרין עצמן וכל כליהם לצורך הרגל והשלישי לבאר איזו מלאכה ממלאכת קרבנות אסורה ביו"ט ואיזו מותרת והרביעי לבאר איזו מלאכה שבשאר מלאכות מותרת ביו"ט אע"פ שאינן אוכל נפש ועל איזה צד הותרה עשייתן:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין בשול והכנה מיו"ט לשבת ואמר על זה יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל כתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין בה"א תבשיל אחד ומודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו כתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת אמר הר"ם פי' כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו ועושה תבשיל מערב יו"ט לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו ערובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול רשות מהם לפי שהוא זכות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות:

אמר המאירי יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל כתחלה מיו"ט לשבת ולא בהכנה הבאה מאליה אנו עסוקים עכשו כגון ביצה שנולדה ביו"ט הסמוך לשבת שתהא מותרת בשבת על ידי עירוב וכן כל כיוצא בזה שדבר זה אין עירוב מועיל בו ולא דברו בכאן אלא בהכנה שבידי אדם והוא שאתה יודע שיו"ט מותר במלאכת אוכל נפש ואע"פ שלא הוזכר היתר הכנתו אלא ליומו אין ספק שאף לשבת הסמוכה לו מותר אחר שאינו בר הכנה שלא אמרה תורה אכול ביו"ט והתענה בשבת אלא מלאכת אוכל נפש הותרה בו בין לעצמו בין לשבת הסמוכה לו אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיו"ט לשבת מן הטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמ' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת והזהר מלפרש שלא יבשל לכתחלה אלא שבדיעבד אם בשל שיהא מותר לאכול בשבת מה שבשל ביו"ט שזו שאלוה בגמרא ונשארה בספק אלא שאנו מקלין בה מדין ספק סופרים אלא לשון כתחלה האמור כאן כך פירושו לא יהא עקר בשולו ביו"ט לשם שבת אבל מבשל הוא ליו"ט ר"ל שיהא עקר בשולו לשם יום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ופי' בגמ' ובלבד שלא יערים כלומר שירבה בבשול יו"ט יותר ממה שלא היה בלבו לצורך יו"ט כדי שיותיר הרבה לשבת:

עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת כלומר הואיל ועקר בישולו מיום טוב לשבת לא נאסר אלא מדברי סופרים הם החמירו בכך והם הקלו וסמכו על תקנה זו שיעשה מערב יו"ט תבשיל לצורך שבת ומכיון שהתחיל בצרכי שבת מערב יו"ט אע"פ שהוא דבר מועט שהרי די לו בכזית בין לאחד בין למאה מ"מ כבר ניתן לו היכר בכך שצריך הוא להכנת חול בשבת ומאחר שהכין לו בחול יכול הוא לחזור ולבשל לכתחלה מיו"ט לשבת אפילו סעודה שלימה הואיל ועקרה בחול הותקנה:

ובגמ' שאלו מנא הני מילי ולא שיכוין לומר שיהא עירוב זה מן התורה אלא כך פירושו מהיכן סמכוה מן המקרא והביאוה מזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ר"ל קודם שיבא אותו אחר הבא להשכיחו מרוב תקון סעודות שבו ואח"כ שאלו מאי טעמא כלומר מאי זה טעם התעוררו חכמים בכך דהא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והשיב רבה שמכבוד שבת תקנוה שאם לא יתחיל בהכנת שבת מערב יו"ט לא יהיו משתדלים בצרכי שבת אלא על ידי גלגול יו"ט ולא יבררו בו מנה יפה ורב אשי פרשה מכבוד יו"ט שיאמרו אין יו"ט מכין לשבת כל שכן שלא יכין לחול שהוא איסור תורה ושאלו לטעם רבה אם מכבוד שבת הוא יתקנו לבשלו בשחרית והשיב שכך היה ראוי אלא שמתוך טרדתם בשל יו"ט יהו פושעים בשל שבת ותרויהו אע"ג דפליגי בטעמא באסמכתא מודו דמזכור נפקא ומ"מ תנא דבריתא מייתי לה מאשר תאפו ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו:

והוא שאמר בש"א שני תבשילין וכו' ממה שצריך שתדע לשיטתנו הוא שלא דברו במשנה זו בענין אפיית הפת מיום טוב לשבת אלא בענין בישול והבישול הוא שם כולל כל מיני הכנות של מאכל (הוא) [חוץ] מן הפת הן מעשה קדרה הן צלי הן בשר על גבי גחלים הן תיקון כל מאכל והרי מצינו צלי בלשון מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מצד שלא יהא תבשיל אחד מתיר בכללו כל תקון מאכל שאם כן היה לו להצריך גם כן אחד מבושל ואחד צלי ויועיל מבושל למבושל וצלי לצלי והרי אף הם מודים בדג וביצה שעליו שמועיל כשני תבשילין כמו שיתבאר אלא מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד ואם לא הכין מערב יו"ט אלא תבשיל אחד אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה ובית הלל סוברים הואיל ומ"מ הרבה סומכים על תבשיל אחד אף בשבת די לנו בתבשיל אחד וכן שאף הנוהגין בשנים מ"מ עקר הסעודה באחת הוא והלכה כבית הלל:

ומ"מ דוקא לכל תקון מיני מאכל אבל לאפיית הפת אין לו היתר בעירוב של תבשיל שאין אפייה בכלל תבשיל ולא תבשיל בכלל אפייה ואין עירוב תבשיל מועיל לאפיית הפת ולא עירוב פת להכנת תבשיל לא לבית הלל בתבשיל אחד ולא לבית שמאי בשני תבשילין ולא אף לבית הלל בשני תבשילין שאין כמה תבשילין מועילין לפת אבל בפת ותבשיל אחד עמו אנו מתירין את הכל לבית הלל שהלכה כמותו אפילו הדלקת הנר ושאר מכשירי אוכלין הצריכין לנו בשבת נמצא שאם עירב בפת לבד מועיל לאפיית הפת ולא לתבשיל ואם עירב בתבשיל לבד מועיל לכל מיני פרפראות ובישולן ולא לאפייה ואם עירב בשניהם מועיל לכל הצריך להם זהו פסק הנראה לנו בשטת משנה זו וכמו שאמרו בגמ' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן מקרא צווח ואומר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו שמשם אנו סומכין לעירוב לשיטתנו:

וזה שאמרו בגמ' לדעת חנניה בית שמאי אומרים אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמונין מבעוד יום ובה"א עושה תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו שמשמען של דברים תבשיל אחד מועיל לאפייה ולבישול ולכל דבר יראה שלא אמרוה כן אלא על מה שהיו מצריכין בישול לבישול והטמנה להטמנה ואמרו שתבשיל אחד כולל כל מיני בישול והכנת ליפתן וכל מכשירי אוכלין כגון הדלקת הנר והטמנת מים שכל אלו מכשירי אוכלין הם ודברים הצריכים לאכילה שעקרה פת ותבשיל ולא כיונו כלל לכלול הפת בתבשיל ומה שאמר אביי בגמ' לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא שמשמעו שהתבשיל מועיל אף לאפייה אבל הפת אינו מועיל לתבשיל או שמא אף לאפייה כך פירושו לא שאנו שיועיל עירוב לתבשיל אלא תבשיל אבל פת לא יועיל לתבשיל וכל שכן שהתבשיל לא יועיל לפת אלא שלא הוצרך להזכיר שהתבשיל לא יועיל לפת משתי סבות האחת שמן הסתם כבר נאפה פתו מבערב אבל תבשיל אין אדם מכינו אלא ביום הסמוך לו והשנית שדבריו חוזרין למשנתנו שלא דברה אלא בבישול ועוד שבהודאה שאין פת מועיל לתבשיל נכלל שאין תבשיל מועיל לפת וקל וחומר הוא שאם אין העקר מועיל לטפל היאך יועיל הטפל לעקר וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד:

ומ"מ גדולי הפוסקים נראה דעתם שעירוב תבשיל מועיל לכל אף לאפיית הפת אבל פת אינו מועיל לתבשיל ופי' האחרונים לשיטתם שאין סומכין על בריתא דאשר תאפו אפו מפני שר' אליעזר אמרה שהוא שמותי ולדעת בית שמאי אמרה והם סומכים על מה שאמרו בית הלל עושה תבשיל אחד כמו שכתבנו וכן שבתלמוד המערב נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וכן בתוספתא אמרו עושה אדם תבשיל מערב יו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ולדבריהם לא נהגנו בפת אלא לחומרא בעלמא או לשמור בשר שעליו וכן הסכימו חכמי האחרונים שבקטאלונייאה:

אלא שאני אומר שדעת הירושלמי והתוספתא לומר שלא יצא לנו דין ערוב ממקרא דאשר תאפו אפו אלא מזכור את יום השבת ומטעמים שהוזכרו בתחלת סוגיא והם נגררים אחר אותו הדעת ולאותו סמך תבשיל מועיל אף לפת אבל למי שיצא לו ממקרא דאשר תאפו וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו וכו' שזהו עקר אין אפייה אלא על האפוי ואין בישול אלא על המבושל ואנו גורסין מכאן אמר ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואפילו למי שגורס בה ר' אליעזר לא על דעתו הוא סומך אלא על דעת כללי כמו שאמר מכאן אמרו ומכאן סמכו חכמים ומ"מ לדעתנו כל שאר הדברים נכללים בעירוב התבשיל שכלם טפלים אצל הפת והוא יתד שהכל תלוי בו ואין צורך להזכיר אלא אפייה ובישול ויש שמצריכין מ"מ להזכיר הדלקת הנר ושאר פרטים ואין צורך בכך אפילו לשיטתנו:

ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין פי' בגמ' בדג שטחין אותו בביצה בעת שצלאהו אע"פ שאין הביצה בפני עצמה:

אכלו או שאבד כלומר אכלו לאותו תבשיל שמערב יו"ט או שאבד קודם שיתחיל בבישולו מיו"ט לשבת אסור לבשל מאותה שעה ואילך ובגמרא פירשו שאם התחיל גומר ואם שייר כל שהוא ופי' בגמ' כזית סומך עליו ולפי שיטתנו אם התחיל לאפות ולא התחיל לבשל גומר באפייה ולא בבישול וההפך להפך ואם נאכל עירוב הפת ונשאר של תבשיל מבשל כל צרכו ולא אופה ואם אבד של תבשיל ונשאר של פת אופה כל צרכו ואינו מבשל ובזו מיהא אם אירע כן ראוי לסמוך על של תבשיל לאפייה כדי הם לסמוך עליהם וכל שכן בשעת הדחק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כתוב אחד אומר עצרת ליי' וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד חציו ליי' וחציו לכם מלמד שיו"ט אסור בתענית וכן מצינו בהרבה מקומות בתלמוד אלא שהדבר מבולבל ביד המפרשים מפני שמצאו לקצת חכמים שהיו מתענין אף בימים טובים כמו שנזכר בפסח שני ס"ח ב' והוא שאמרו שם מר בריה דרבנא הוה יתיב כלי יומא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי הא בשבת ושאר ימים טובים חוץ מעצרת לא היה נזהר מתענית עם אמרם שם הכל מודים בשבת דבעינן לכם ענג כתיב ביה וכן שאמרו באחרון של יומא פ"א א' דרך כלל ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכן במסכת תענית שבת ויו"ט לא סגיא דלא אכיל וכן שראו בקצת מקומות בתלמוד בראש חדש שאסור להתענות בו ובמקצת מקומות שמתענין בו והוא שבמסכת תענית י"ז ב' אמרו ראש חדש דאוריתא ר"ל שלא להתענות בו לא בעי חזוק כלומר לאסור יום שלפניו וכן בחולו של מועד ששניהם בחדא מחתא מחתינהו וכן שאמרו בתלמוד המערב בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנכה ופורים ועם כל זה אמרו בתלמוד ברכות מ"ט ב' ר"ח דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועוד קשה להם אע"פ שהלכה מ"מ כר' יהושע לאסור תענית בכל יו"ט ר' אליעזר מיהא היאך מתיר והלא הוא בעצמו אמר ביו"ט של סוכות סוכה כ"ז א' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וגדולה מזו מה יעשה ממה שאמרו בכל התלמוד אתי לאימנועי וכו' ואע"פ שזו יש לתרצה בשאין יושב ושונה הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה או שמא סוכה שאני ולא משום שמחה שהשמחה מ"מ במקום יושב ושונה רשות אלא משום סוכה ואף ביושב ושונה מ"מ ענין מר בריה דרבנא קשה לזווגו ומתוך כך ראו קצת חכמים להפריש בין תענית לתענית זה בכה וזה בכה:

וכלל הדברים לפי מה שאני בורר בפסק זה הוא שכל תענית שהוא מצד אבל וצער ואנינות לב לצרותיו אסור בכל יום של קדש הן יו"ט הן ראש חדש וחולו של מועד הן ימים הכתובים במגלת תענית באותן שנשאר דינם אצלנו והם חנכה ופורים ואני כולל במין זה כל תענית הנעשה לקרוע גזר דין של צרה ממה שאמרו במרדכי מגילה ט"ו א' שעבר יום טוב של פסח בתענית ר"ל שייחסו לו צד עבירה בכך או כלך לדרך זו שהוא מותר אחר שמרדכי התענה בו אלא שלשון עברה מביאתני לומר כן ומ"מ יצא מכלל זה להיתר תענית של חלום רע מצד מה שהיו רגילים לומר שאין התענית מבטל את החלום אלא אם כן הוא בו ביום ואף גם זאת נדנוד עבירה היא בידו מיהא בשבת ויו"ט וצריך לחזור ולהתענות עליו למחרתו ותענית זה בראש חדש וחולו של מועד מיהא אם רצה להעביר את שעתו במיני תרגימא רשאי והוא שאמרו במסכת ברכות דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ר"ל דאי בעי אכיל פת ואי בעי לא אכיל פת שיהא טעון עליו שלש ברכות שהרי בענין ברכת המזון אמרוה שאין מחזירין אותו אחר שהיה יכול לפטור את עצמו מברכת המזון מ"מ צריך הוא לאכול מיני תרגימא שלא להתענות:

תענית שאינו לסבה זו ולא לסבה אחרת אלא מצד היאוש ושהוא פונה לעסקיו או שאינו מתאוה לאכילה אסור בשבת ובכל יו"ט וצריך הוא לקביעת סעודה ואע"פ שאמרו בסוכה שאין חובה אלא לילה ראשונה איפשר שקובע סעודתו על אכילת עראי שחוץ ממנה או שמא חג הסוכות יצא מן הכלל מטעם תשבו כעין תדורו והרי דרך הדר בביתו לאכול כשירצה וכן אסור בפורים מצד שכתוב בו ימי משתה וכו' וכן אסור בערב יום הכפורים מצד מה שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ומותר תענית זה בראש חדש ובחולו של מועד וחנכה:

תענית שהוא לסבת משנתו ר"ל שיושב ושונה ואינו רוצה להתבטל אסור בשבת משום דעונג כתיב ביה ובעצרת מפני שנתנה בו תורה ובפורים ובערב יום הכפורים אבל בשאר ימים טובים מותר לר' אליעזר ואסור לר' יהושע מתורת לכם והלכה כר' יהושע ויש פוסקים באלו כר' אליעזר:

תענית שהוא לכונת תשובה ופרישות מותר אף בשבת ואין עליו שם תענית כלל אלא שבפורים צריך לעשותם ימי משתה וכן עצרת ממה שנתנה תורה בו וכן ערב יום כפור מכבוד היום זהו הכלל הנראה לנו בענין זה וגדולי עולם חולקין עלינו בקצת דברים ואף אנו כתבנום במקום אחר בקצת שנוי אלא שעל זו אנו סומכין יותר וכבר הארכנו בדברים אלו בילדותנו בחבור התשובה:

לעולם יהא אדם זהיר במצות עירוב או לעשותו או להיות בלבו לסמוך על מי שעשאו ומי שהיה לו להניח והזיד ולא הניח וכן לא כיון דעתו לשל אחרים ראוי הוא שלא לשלוח לו מנות אבל מי שלא היה לו כדי להניח דרך המוסר להשגיח בו ולשלוח לו כדי צרכו:

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד שבת ויו"ט דרך צחות אמרו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו ומ"מ יזהר שלא יצטרך לבריות במקום אחר אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל קדוש היום אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו אמר הקב"ה בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע:

לעולם יהא אדם מרגיל עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא סוף דבר לישראל אלא לכל אדם דרך צחות אמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שמתוך זכירת שם אדר יעלה בלבו היושר וההדר וזה אמנם הבטחת קיום הנכסים והוא אמרם כל שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה מישתמרין ובמקום אחר אמרו הרוצה להתעשר יתעסק באמונה ובספרי המוסר נאמר היושר הכנת העושר: