מאירי על ביצה כט

בגדים קשים שאין מחממין והם עשויים לישב עליהן אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וכן לבדים הקשים אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וזהו שאמרו כאן נמטא גמדא דנרש שריא ופירושו לבד קשה וכווץ העשוי בנרש וכל כיוצא בזה במסכת יומא התבאר שבגדי כהונה קשים הם ואין מחממין והתבאר במקומו שאעפ"כ אלמלא מקרא כתוב בהם שש ותכלת וידוע לנו שהשש של פשתן והתכלת של צמר היינו אוסרין להם כלאים בבגדי כהונה ובראשון של ערכין אמרו הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים והקשה פשיטא אי הני לא ליחייבי מאן מיחייב ותירץ כהנים אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתוב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דמיחייב בכלאים ליחייב בציצית והני כהני הואיל ואשתרי בכלאים לא ליחייב בציצית קמ"ל וא"כ ראוי לנו לשאול מהו שהתרנו בכאן את הקשים בכלאים אצל הכל ושם אמרו שלא הותרו אף אצל הכהנים אלמלא מקרא כתוב כן שהכלאים הותרו להם והרי מאחר שקשים הם אף לישראל מותרים תירצו חכמי הצרפתים שלא הותר הקשה בכלאים בכאן אף דברי סופרים אלא בהצעה תחתיו או דרך סמיכה שאף ברכים אינה אלא מדרבנן אבל לא דרך לבישה ואם הותרו קשין אף בדרך לבישה לא הותרו בכלאים מן התורה שהם שוע טווי ונוז אלא בכלאים שאינן מן התורה שאיסור לבישתן אף ברכין אינה אלא מדברי סופרים הא לבישה בכלאים של תורה אף בקשים אסורה ולא הותרה אלא בבגדי כהונה:

ונמצא כללו של דבר באיסור תורה שהוא שוע טווי ונוז ודרך לבישה אין בו חלוק בין קשים לרכים ולא הותרו אף מן התורה אלא בבגדי כהונה אבל כלאים דרבנן הותרה לבישתן בקשים אף מדברי סופרים וכן כלאים דאוריתא הותרה הצעתן בקשים אף מדברי סופרים שלא החמירו בהצעה אף בכלאים של תורה ובלבישה אף בכלאים דרבנן אלא ברכים וגדולי הראשונים שבקאטאלונייא"ה מתירין את הקשים אף בכלאים של תורה ואף בלבישה ולא אמרו לדעתם בגדי כהונה קשין הם אלא באבנט ולגבי כהן הדיוט הא חשן ואפוד רכין הם וללבישה הם עשויים והותרו לכהן גדול ולא לישראל וגדולי המחברים ראיתים נוטים לומר שלא היה כלאים בכל בגדי כהונה אלא באבנט אבל של כהן גדול היה חשן ואפוד של כלאים ושמא אף גדולי המחברים לא ייחסו את הכלאים לאבנט לבד אלא בבגדי כהן הדיוט שהרי חשן ואפוד מבוארים הם במקרא בשש ותכלת:

אנפליאות של בגד גס וקשה ולובשין אותם תחת מנעליהן והוא הנקרא בזו ערדילין אין בו משום כלאים אי משום שאינה לבישה אי משום שאין בו שוע טווי ונוז וכן בגד דק ורך שצרר בו מעות או זרעים והניחם בחיקו אין בו משום כלאים שאע"פ שהבגד רך המעות והזרעים מקשים אותם ואינם מחממין ומכאן התירו רבים להביא כיסים העשויים מצמר ופשתים שאין עשויות לחמום:

הלבדים אין בהם איסור כלאים מן התורה שאין בהם שוע טווי ונוז ואע"פ שבספרי הוציאוה מן המקרא קרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ מה שאמרו נמטא גמדא דנרש שריא ר"ל לבדין קשה העשוי בנרש פירושו אף דרך לבישה מפני שאין כאן כלאים של תורה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהם כלאים מן התורה אע"פ שאין בהם שוע טווי ונוז וחכמי הדורות מסכימים לדעתם ונותנין טעם לדבר מפני שגמר עשייתן בכך ולא הוצרכנו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שלא נגמרה עשייתו אלא בשלשתם ומעתה אתה מפרש נמטא גמדא דנרש שריא בהצעה תחתיו ועל הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בהפך מה שכתבו בחבוריהם לומר שהלבדין אין איסורן אלא מדברי סופרים:

שעטנז שהזכרנו כך פירושו שוע במסרק של ברזל שכל הקשה שבו נשאר בשיני המסרק והוא נשאר חלק כדמתרגמינן חלק שעיע וטווי בכישור ונוז ר"ל משזר שיהא החוט כפול לשנים וכשיהא חוט של פשתן עשוי בשלש מלאכות אלו בפני עצמו וחוט של צמר בשלש מלאכות אלו בפני עצמו ויארגם יחד הרי זה כלאים מן התורה ויש אומרים כן אף בחבור בקשר חזק ואם חסר אחת מהן אינו אלא כלאים מדברי סופרים ולדעת זה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית שהרי אמרו על הציצית פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין אמרה תורה תן תכלת אמרה תורה תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ואין צריך לומר שהוא שוע שמא תאמר הרי אינם ארוגין הואיל ומן התורה צריך לקשרם ולחברם אותו קשר נדון כאריגה:

וי"מ שיהו שני החוטין שועים ביחד וטווים ביחד ונוזים ביחד ואין הדברים נראין שאם כן מה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית והלא אינם שועים וטווים ביחד וא"ת שמאחר שקשר העליון דאוריתא הרי הם כשועים וטווים יחד הרי במסכת מנחות ל"ט א' אמרו שמע מינה קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך דרבנן מאי איצטריך לשרויי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאוריתא משמע שאם היו שתי תכיפות היה חבור אפילו כשהיינו אומרים קשר העליון דרבנן ולמה והרי אינן שועין וטווין יחד:

וי"מ מתוך כך שוע טווי כפירוש הראשון זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונוז ארוג זה עם זה שכן בלשון ארמי קורין לאריג נוז וכן יראה במשנת תשיעי של כלאים וכן עקר אלא שהם מפרשים שכן הדין אצלם אם הוא מחובר בשתי תכיפות ואתה צריך לשאול לדעתם מאי נוז פשיטא שאין כלאים אלא בחבור אבל למה שאנו מפרשים אותו באריגה למדנו שחבור הבא מצד אחר שאינו באריגה אינו כלאים מן התורה והילכך עקר הדברים כמו שכתבנו ר"ל שוע בפני עצמו וטווי כל אחד בפני עצמו ונוזים ביחד ר"ל ארוגים וכל שאינו כן אינו אלא מדברי סופרים וכן כתבוה גדולי המחברים בפי' המשנה ואע"פ שבחבוריהם כתבוה בהפך לומר שכל צד חבור בעולם אפילו דרך תפירה כלאים מן התורה לא נראה כן אלא שהם כלאים מדברי סופרים וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של יבמות:

במסכת נדה ס"א ב' התבאר שהבגד שנארג בו חוט של פשתן ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים כמו שאמרו תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים אין הטעם במרדעת של חמור אלא מפני קשיו אבל זה שהוא בגד רך שמא ירכב הוא עליו ויתחמם בו ואם שלא במקום רכיבה שמא יקרע בגדו ויטול חתיכת אותו בגד ויתפרנה בבגדו אבל עושה ממנו תכריכין למת מצוה:

בגד שאבד בו כלאים וצבעו ואע"פ שצבעו לא הכיר בו אותו החוט הבגד מותר שהצמר והפשתן אינם עולים בצבע אחד ומאחר שכן אנו דנין שנישר החוט:

מי שידע חוט של פשתן בבגדו ונתקו ולא ידע אם נתק כלו אם לאו הבגד מותר במה דברים אמורים בשלא היה החוט שזור ואינן כלאים אלא מדברי סופרים אבל אם היו כלאים גמורים מן התורה הרי זה ספק של תורה ואסור:

סנדל המסומר אע"פ שאסור לנעלו ביו"ט מותר לטלטלו שתורת כלי עליו ויש אוסרין אף בטלטול ואינו כן שאלו נאסר טלטולו לא הוצרכנו במשנתנו לאסור שלוחו ויש מכריעין שלא הותר טלטולו אלא לצורך גופו ומקומו והשלוח נאסר אע"פ שהוא צורך גופו שהרי צריך הוא לחברו קצת:

מי שהיה בא בדרך ותפליו בראשו ושקעה עליו חמה אע"פ שלילה זמן תפלין הלכה ואין מורין כן בחול אין צריך להניח ידו עליהם כלל אלא הולך לו בפרסום עד שיגיע לביתו שאין הוראה אא"כ מניחן לכתחלה ויש מצריכין להנחת ידו מפני שהולכתו מפורסמת הוראה לדעתם ואין נראה כן ואם היה שבת מניח ידו עליהם ובא עמהם עד שיגיע למקום שישתמרו בו שמירה גמורה בין מן הכלבים בין מן הגנבים ומכיון שיגיע במקום כזה צריך לחלצם ולהצניעם ואם לא מצא מקום המשתמר לגנבים אע"פ שמשתמר לכלבים הולך עד שמגיע לביתו בהנחת ידו עליהם ואם מצאם בשבת בדרך אם מצאם במקום המשתמר לכלבים אע"פ שאינו משתמר לגנבים לא יטול ואין צריך לומר אם מצאם במקום המשתמר לשניהם הא אם מצאם במקום שאין משתמר אף לאחד מהם מניח מהם של ראש בראשו ושל יד בידו ומאחר שהניחם הרי הוא כדין מי שהיה מביאם מתחלה וקדש עליו היום שאינו חולצם עד שיגיע למקום המשתמר לשניהם וכשבא חוזר לאחרים ומכניס את כלם בדרך זוג זוג:

יראה לי שזה שאמרו שאם מצאם במקום המשתמר מכלבים ואע"פ שאין משתמר מגנבים לא יטול לא נאמרה אלא במקומות שרובן ישראל וליסטים או גנבים שבהם ישראל אבל בזמן הזה כל שאינו משתמר לשניהם מכניסן זוג זוג על הדרך שביארנו ויש פוסקין בענין אחר והדברים נראין כמו שכתבתי: ונשלם הפרק תהלה לאל: