מאירי על ביצה כז

מאחר שביארנו טעם היתר שחיקת התבלין מפני שהן מפיגין טעמן למדת שאפילו היה יודע מערב יו"ט איזה תבשיל אוכל ויודע שאותו תבשיל צריך תבלין אעפ"כ מותר לו לשחקן ביו"ט שהרי מ"מ אלו שחקן מבערב היו מפיגין טעמן והכרכום לדעת זה שאינו מפיג טעמו צריך שנוי כמלח ומ"מ טעם אחר הוזכר בגמרא והוא שהתבלין הותרה שחיקתן ביו"ט בלא שנוי מפני שאפשר שלא היה יודע מבערב אם יאכל תבשיל שיהיו צריכין לו הא מלח הרי כל הקדרות צריכות מלח ולדעת זה כל שידע מבערב ולא שחק אף התבלין צריכין שנוי ואם לא ידע אף הכרכום אינו צריך שנוי אבל מלח שאינו בספק ידיעה צריך שנוי ונראה לפסוק בטעם שהזכרנו מהפגת הטעם ולי נראה לפסוק כשניהם לקולא שאם לא ידע יהא הכל נדוך בלא שנוי חוץ מן המלח ואם ידע יהא הכרכום והמלח בשנוי ושאר תבלין שלא בשנוי וקצת חכמי הדורות פוסקים בשניהם לחומרא וכל שידע כלם צריכים שנוי ואם לא ידע כרכום מיהא צריך שנוי ודעת הראשון נראה מכלם שמן הסתם קדירת יו"ט אין לספק בה לצורך תבלין והילכך כל התבלין נדוכין שלא בשנוי מצד הפגתן חוץ מן הכרכום והמלח:

וגדולי הפוסקים כתבו שכלם נדוכות בלא שנוי אפילו כרכום וכברייתא שהוזכרה בגמרא שלא נחלקו אלא על המלח בפני עצמה ואף המלח אם היה מערבו עם שאר תבלין דכו עמהן ואין תבלין בטלין אצלו אדרבה הוא בטל אצל התבלין ואף המלח בפני עצמו דכו במדוכה של אבן ובלבד בהטייה מועטת ר"ל שיטה המכתשת מעט והוא שאמרו אצלי ודוק אבל תבלין אין צריכין הטייה כלל שהרי הקשו ודילמא אצלויי אצלו והשיב שמעיה דהוה ציל קליה והקשה ודילמא תבלין הוו אלמא תבלין אין צריכין הטייה ולא נאמרה הטייה אלא במלח שהוא נוח ליכתש אף בהטייה מה שאין כן בתבלין ונמצא לדעת זה שאף כרכום כשאר תבלין וכן עקר ומה שנשאו ונתנו בה רב הונא ורב חסדא והסכימו שניהם שהמלח צריך שנוי לתרץ המשנה הוא ומ"מ הלכה כברייתא שהעיד עליה רב יהודה בשם שמואל ומ"מ חכמי הצרפתים פירשו שלא חדש רב יהודה בבריתא אלא מלח מעורב עם שאר תבלין אבל מלת בפני עצמו צריך שנוי אף לרב יהודה ואין נראה כן ומ"מ דברים אלו כלן כשהמלח צריך לכך כגון מקומות שהמלח שלהם גסה או שרוצה לטבל בה בשר וכיוצא באלו אבל כל שאינו צריך לכך ודאי אסור:

יראה מ"מ שלא הותרה שחיקת תבלין אלא במדוכה על הדרכים שהזכרנו הא בריחים שלהם אסור שהרי בתוספתא אמרו הפלפלין כתבלין והרי אמרו שאין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם מפני שהוא כטוחן ואע"פ שאין בה טחינה כדרכה מ"מ טחינה גמורה היא ובתוספתא אמרו אמר ר' אלעזר בר' צדוק פעם אחת היה אבא מיסב בבית רבן גמליאל הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהם פלפלין שחוקין ומשך אבא את ידו כלומר שהיה מכיר בהם שנשחקו בריחים שלהם וכמו שאמרו שבבית רבן גמליאל היו מתירין ואמר לו רבן גמליאל אל תחוש להם שמערב יו"ט הם שחוקים ובתלמוד המערב שנו עליה ויעשה ר' צדוק אצל רבן גמליאל ויאכל אלא כדי שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל ולגדולי קאטאלונייאה ראיתי שאוסרין מכאן שחיקת החרדל בריחים שלהם:

בתלמוד המערב אמרו שמותר לשחוק סמנין ולעשות קונדיטון ביום טוב ובמסכת שבת פרק תולין התבאר שהשום שריסקו ערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין ולא ישחוק אלא יערב וביו"ט מיהא שוחק ונותן לתוכו משקין לבשל ולאכול וכן התבאר במסכת שבת פרק תולין שמותר לדוך פלפלין בשבת ביד הסכין אפילו הרבה ויש פוסקין אחת אחת ויש מתירין כן במלח ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה שם ביו"ט וכן רב אחא בשאלתות ואינו נראה שהפלפלין תבלין הם ובהדיא אמרו בתוספתא הפלפלין כתבלין וביו"ט ודאי נדוכין כדרכן אלא שבודאי בשבת נאמרה ואיידי דאיירי התם בטלטול שעל ידי שנוי נקטה נמי לההיא דהויא על ידי שנוי:

אין כותשין את הריפות ביו"ט במכתשת גדולה שרגילין לכתשן בהן כתישה מרובה הנקראת בלשון תלמוד טיסני שהחטה מתחלקת בו אחד לארבעה אבל כתישה בינונית כגון שלנו בדייסא או כתישה הנקראת בלשונם חילקא וטירגיס והם אחת לשנים ואחת לשלש ובמכתשת קטנה שאין רגילין לכתשן בהן בחול מותר לבני בבל וכן הדין עכשו לכל העולם ולא נאסרה לבני ישראל באותו זמן אלא שאין רגילין בתבשיל של דייסא וכשאוכלין ממנו אין אוכלין אלא מעט ואין זה שנוי אצלם וי"מ מפני שהיו להם עבדים פריצים ומזלזלים לכתוש במכתשת גדולה דרך חול וי"מ מפני שחטים שלהם חזקות ויפות לכתשן מבערב בלא הפסד וי"מ מפני שחטים שלהם נוחות ליכתש אף בקטנה ואין כאן שנוי ומ"מ לדברי הכל במכתשת קטנה ולבני גולה מותר אלא שלרוב הפירושין יש אומרין שלא נתברר לנו איזה מקום ראוי להתיר ואיזה ראוי לאסור ומתוך כך מחמירין בדבר ואינו נראה שמ"מ בני גולה לכל דבר אחר בני בבל הם הולכים ונגררים:

המשנה השלש עשרה הבורר קטנית ביום טוב בש"א בורר אוכל ואוכל בה"א בורר כדרכו ובחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא לא בנפה ולא בכברה רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה אמר הר"ם פי' בורר ואוכל הוא שילקט האוכל מן הפסולת אחת אחת וכשהפסולת יותר מן האוכל אין מחלקת שבורר ונוטל את האוכל ומדיח ושולה פירושו שיתן מים על העדשים הטחונים או הפולין ודומיהם וכשיגבה ועולה הפסולת על פני המים וירד האוכל והוא מסיר אותו הפסולת בידו זהו ענין שולה כלומר מסיר הפסולת וחוטף אותו מעל פני המים ואין הלכה כרבן גמליאל:

אמר המאירי המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה הבורר קטנית ביו"ט ר"ל לצורך אכילת יו"ט עצמו בית שמאי אומרים שהוא צריך שנוי והוא שבורר את האוכל ואינו מטלטל את הפסולת אלא שמניחו ואינו ביררו לזרקו כדרך שהוא עושה בחול מפני שהיה אפשר לו לבררו מערב יו"ט והיה מן הדין שלא להתיר לו ברירה כלל אלא מתוך שאי אפשר לו לפעמים אלא בכך התירו לו על ידי שנוי ובית הלל מתירין ברירה כדרכה ר"ל פסולת מתוך אוכל שלא הוצרכה עשייה מבערב אלא למכשירי אוכל אבל לא באוכל עצמו וברירה כדרכה מותרת בחיקו ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלה גדולה מפני שנראה כבורר לאוצר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיח ושולה ופי' ענין זה בגמ' שהיו מביאין כלי מלא עדשים ומציפין עליו מים ופסולת הקל שבהם עם העדשים הנרקבות צפות למעלה ומשליך אותו הפסולת בידיו אבל לא דרך ברירה ושולה פירושו ששולה הפסולת הצף למעלה כמו משישלה בחביות שפירושו הסרת חרצנים הצפים על החביות ולמדת שרבן שמעון בן גמליאל להחמיר בא שאינו בורר אלא מדיח ושולה שאין בו טורח יותר ואין גורסין אף מדיח ושולה אלא מדיח ושולה וכן נראה מתלמוד המערב והוא שאמרו שם הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים והא תני בורר כדרכו ביו"ט בקנון ובתמחוי והשיב הא דמר סופג את הארבעים אתיא כרבן שמעון דאמר מדיח ושולה אבל לא בורר והא תני של בית רבן גמליאל היו שוחקים פלפלין בריחים שלהם מותר לטחון ואסור לברור בתמיהה אמר ר' יוסה לא הותרה טחינה כדרכה כלומר אלא על ידי שנוי וריחים שלהם אינה טחינה כדרכה הא בלא שנוי בטחינה סופג את הארבעים וכן בברירה ומ"מ לרבנן טחינה בריחים שלהם אסורה אף בשנוי כמו שיתבאר ומ"מ למדת מדבריהם שרבן גמליאל להחמיר בא ואין גורסין אף ויש גורסין בדברי רבן שמעון אף מדיח ושולה והוא אצלם קולא יתירא על של בית הלל ואינו נראה שהרי אין בזה עמל כעמל הברירה אלא שברוב הספרים גורסין אף ואפשר שאמרוה מפני שהיא דרך חול ומ"מ קולא או חומרא אין הלכה כדבריו אלא שעקר הדברים לומר שהוא בא להחמיר ומכיון שהותרה ברירה כל שכן שהותרה במדיח ושולה וכן עקר: