מאירי על ביצה כו

תרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגרן וישראל שהקדים ונתן ללוי מעשר ראשון בשובלין אסור אותו לוי לאכול ממנו אכילת עראי עד שיפריש ממנו תרומת מעשר לכהן הואיל וחל עליו שם מעשר שמו קובעו לתרומת מעשר שבו ולכתחלה אין לו ללוי ליטלו בשובלין ואם עשה כן לא יפריש הוא תרומת מעשר שבו בשובלין אלא יעשם גורן ויפריש תרומתו וכן ענבים יעשה יין זיתים יעשם שמן כשם שתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן או מן היקב וכשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ובתוספות שאלו והרי עקר מה שהיא נטלת באומד בתרומת מעשר הוא כדכתי' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן והיאך אתה למד לענין זה תרומת מעשר מן התרומה ותירצו שאף המקרא אומר כדגן מן הגורן ופירושו על תרומה גדולה כדמתרגמינן כמה דמפרשין מן אדרא אלמא שהדבר פשוט יותר בתרומה גדולה:

בן לוי שהקדימו ישראל מעשר ראשון בשובלין ונמצא שלא נתרם ממנה תרומה גדולה אין הלוי חייב להפריש ממנה תרומה גדולה אלא תרומת מעשר בלבד ואף הישראל אינו מפריש אלא לחשבון מה שנשאר לו אבל אם דש ישראל ומירח והקדים יתן לבן לוי מעשר ראשון מן הכרי קודם שיפריש ממנה תרומה גדולה חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר מאחר שנעשה דגן כבר נתחייב בתרומה גדולה:

כיצד היא אכילת עראי שיהא מותר לאכלה בלא תרומה ומעשר היה מקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף וכינס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה בתוך חיקו חייב ואין צריך לומר אם נפה בכלי שאין זה עראי ובשבת מקלף מהם כמה ואוכל ואין בזה משום מלאכה:

הקשואין והדלועים חייבין במעשר משיהיו ראויין לאכילה אף בקטנן והוא משניטל פיקס שלהם והוא פרח שבראשם ואם העמיד מהם ערימה קודם לכן העמדת ערימה שלהן מחייבתן והמעמיד ערימה בשבת פטור:

המשנה השתים עשרה בש"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור בה"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ אמר הר"ם פי' עץ הפרור הוא העץ שמכניסין בין הקדרות ומה שהצריך לעשות שנוי בשחיקת המלח לפי שאינו מפיג טעמו ואינו מחסר פעולתו כשנשחק מערב יום טוב והתבלין מפיגין טעמן ומחסרין חמימותן וחריפותם כשישארו שחוקים מערב יום טוב ולפיכך מי שצריך לשחיקת מלה ביום טוב ישנה על כל פנים והשנוי הוא שיטה המכתש על צדו:

אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות אף באוכל נפש שאי אפשר לעשותן אלא על ידי שנוי ואמר על זה בש"א תבלין נדוכין במדוך של עץ כלומר שדרך התבלין לידוך במדוך של אבן מפני שהן צריכות לשחיקה גדולה אבל מלח דרכו לדוכו פעמים בשל אבן ופעמים בשל עץ והיו בית שמאי סוברין המלח והתבלין כלם צריכין שנוי בשחיקתם מפני שהיה אפשר לו לשחקם מערב יו"ט והיה מן הדין שלא לדוכם ביו"ט כל עקר אלא מפני שאי אפשר לקדרה בלא תבלין ומלח התירו לו ועל ידי שנוי והילכך תבלין שדרכן בשל אבן נדוכין בשל עץ ומלח הואיל ודרכו בשל עץ נדוך בפך פי' קערה קטנה ובעץ פרור והוא הכף שמגיסין בו את הקדרה ובה"א תבלין נדוכין כדרכן בשל אבן ונדוכין בכל דבר שראוי לטלטלו ר"ל אף בבוכנא שלו שהם סוברים שהתבלין מפיגין טעמן ולא היה לו לעשות מבערב אבל מלח שאינו מפיג טעמו צריך שנוי ומ"מ הואיל ובחול רגילים לדוכו גם כן במלח בשל אבן די לו שידוכו עכשו בשל עץ:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל בין לצורך מעט כגון צלי בין לצורך הרבה כגון קדרה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם: