מאירי על בבא מציעא נח

מי שהופקדו אצלו מעות של יתומים לשמרן אינו יכול להשתמש בהם בין צרורים בין מותרים כדין מפקיד אצל בעל הבית כמו שיתבאר ואע"פ שהזמן ארוך ואין כאן חשש שיהא מפקיד תובע פקדונו ולא ימצאם מזומנים ואע"פ שאמרו במעות של יתומים שאדם רשאי להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא באפוטרופוס או כשהופקדו לו מיד בית דין אבל בפקדון לא ומ"מ אין צריך לומר אם נתמנה להתעסק בהם שלא ישתמש בהם לעצמו שהרי יש כאן בטול כיס היתומים:

המשנה העשירית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי והוא שהוא צריך לבקר האבדה ולבדוק בה ועל איזה צד משתמש בה לכונה זו ואמר על זה מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן אבל לא ילמד בהם לכתחלה ולא יקרא אחר עמו מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו אמר הר"ם בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקבו ויתקלקלו אבל בגדי פשתן לא יגע בהן כלל וכלי זהב וזכוכית אינם מעלין חלודה לעולם ולפיכך לא יגע בהם לפי שאינן צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה:

אמר המאירי מצא ספרים והספרים כשאדם שוהה הרבה מלפתחן ולגללן עפוש נקלט בהם ולפיכך הוא צריך לפתחן ולגללן משלשים לשלשים ומתוך שהתירו לו לפתחן קורא בהם אע"פ שאפשר שמפחיתן בקריאתו מצד שהוא ממשמש ביריעות יותר מדאי ומושך אילך ואילך ואם אינו יודע לקרות גוללן בלא קריאה מתחלתן לסופן ואע"פ שהתרנו לו את הקריאה דוקא במה שכבר למד ואינו צריך להתעמל עליו כל כך אבל לא ילמד בהם בתחלה ר"ל במה שלא למד עדין ולא יקרא אחר עמו ופרשו בגמרא בשני ענינים ר"ל זה בדף זה וזה בדף זה הא בענין אחד אף שנים קורין אבל לא שלשה אף בענין אחד וכן פרשו בגמ' שאף אחד לא יקרא וישנה ולא יקרא ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין:

מצא כסות פי' של צמר מנערה אחת לשלשים יום ופרשו בגמ' ניעור ביד אבל לא במקל וכן דוקא במקום אחד אבל לא שנים זה מכאן וזה מכאן ושוטחה לצרכה ר"ל להשליט בה האויר אבל לא לצרכו להשתמש בה ולהניחה על גביו ופירשו בגמ' שאף לצרכו ולצרכה כגון ששוטחה על גבי מטתו להשליט בה אויר ושיתחמם בה או יתכבד בה לפי דרכו אסור וכן פרשו שאם נזדמנו לו אורחים אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא אחד מהם יהא נותן עיניו עליה:

מצא כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן כלומר שמאחר שאלו שמירתן בקרקע כמו שיתבאר צריך להשתמש בהם לפעמים שלא יתעפשו בקרקע ואמר שהוא משתמש בהם בכדי שמירת עיפושן אבל לא ביותר מכדי שיעור זה לצרך תשמישן והוא שאמר אבל לא לשחקן כלומר להשתמש בהם תשמיש שמשחיקן ועושה אותם ישנים ופירשו בגמ' שכלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שהחמין משחירין אותן וכלי נחשת משתמש בהם בחמין אבל לא על ידי האור מפני שהם מפחיתין בכך:

מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו שאין אלו מתעפשין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שביארנו מהם במשנה אלו הם:

המוצא תפלין הרי זה שם דמיהן ומעכבן לעצמו ומניחן בראשו מיד שהתפלין מצויין הם ביד הכל ומוצא מהם למכור בכל עת שהוא רוצה:

השואל ספר תורה מחברו בסתם הרי זה לא ישאלנו לאחר וכבר ידעת שאף בכל הדברים כן שהרי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא שבספר תורה הוצרך להשמיענו כן שהייתי סבור לומר שיהא מותר להשאיל מן הסתם מפני שנוח לו לאדם לקיים מצוה ובא ולימד שאף בספר תורה אסור ושמא תאמר והלא בפסחים אמרו מן הסתם ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה תירצוה כשהוא עצמו מקיימה אבל על ידי אחר לא וגדולי הצרפתים כתבו בחבוריהם שבענין ביעור אינו אלא מצוה אחת ונוח לו לאדם לקיים מצוה אחת על ידי ממונו הא מצוה אחר מצוה חס הוא על ממונו ואינו רוצה ואם כן כשהשאילו הרי יש כאן מצוה ואינו חס על משמוש יריעותיו הא מצוה אחרת ליתן רשות מן הסתם לזה להשאילה אינו רוצה ולמדו מכאן שמשכונת הספרים אין צריכה (נכיסה) [נכייתא] ויכול מקבל המשכון לקרות בהם שנוח לו לקיים מצוה אלא שהם אמרו שלא ילמד בהם בתחלה כמו שנשנית כאן הא אם השאילה לאחר צריכה (נכיסה) [נכייתא]:

שואל ספר תורה שכתבנו אף לעצמו לא ילמד בה בתחלה אלא אם כן שאלו על דעת כך:

המפקיד ספר תורה לא הטריחוהו לגלול משלשים לשלשים אחר שהבעלים יודעים את מקומו ולא הזהירוהו על כך אלא גוללו כל שנים עשר חדש פעם אחת וכשהוא גוללו רשאי לקרות בו הא לפתחו בשבילו כגון שלא היה צריך לגללה מצד עצמה אסור:

כלי פשתן אין צריכין ניעור כלל ומתוך כך מי שמצאן לא יגע בהם כלל כדין כלי זכוכית וזהב האמורים במשנה: