מאירי על בבא מציעא נד

כל אלו הסמנין שביארנו עליהם שמחזירין אבדה בהם כגון מדה ומשקל ומנין ומקום וקשר וכל דבר שאין רגילות אותו סימן מצויה בו כלם סימן מובהק הם וסימן מובהק דנין בו מן התורה בכל מקום לכל דבר שיש בו סרך חזרה בין בממון בין באיסורין כגון גט אשה בסימן מובהק והוא נקב יש בצד אות פלונית הא סימן שאינו מובהק באה עליו השאלה אם הוא מן התורה אם לאו ולא נתברר והילכך הולכין בזה לחומרא ואף גדולי הפוסקים פסקו ביבמות שסימנין דרבנן בשאינו מובהק ומתוך כך אין סומכין עליהם באיסורין אבל בממון לענין אבדה סומכין עליהם בקצת כגון דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד על הדרכים שבארנו למעלה ויש בסוגיא זו חבילי קושיות ושטה אחרת לומר שלא באה השאלה אלא על המובהק ולא יראה כן שהרי אמרו למטה לעולם סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קא מפלגי אלמא אף אם סימנין דרבנן סימן מובהק אינו מדרבנן ומה שאמרו למטה ויהיבנא סימן מובהק לא מובהק דוקא אלא סימן הראוי להחזירה בו וקורהו מובהק בערך אותו שאין מחזירין בו כגון חיורי וסומקה וגדולי המפרשים פרשוה במובהק דוקא וכגון שיש בה סימן מובהק ושאינו מובהק שכגון זה אין מחזירין אלא במובהק כמו שנבאר ועיקר הדברים לפרש כגון זה אומר מדת ארכו וזה מדת רחבו שתנתן למדת ארכו אע"פ ששניהם סימן שזה יותר מובהק מחברו ויש אומרים בכל אלו שלענין פסק אנו אין לנו שאין סומכין על הסימן לעולם אלא במה שנתברר בתלמוד לסמוך עליו ועל הצדדין שהתבאר בהם הן באיסור הן בממון ומ"מ לפי סוגיאות שבתלמוד יראה לפסוק שהמובהקים מן התורה ודנין בו באיסורין במה שהתבאר בהם ושאינו מובהק מדברי סופרים ואין דנין בו אלא בממון במה שהתבאר בו הא בדיני נפשות אין סומכין על סימנין כלל אף מובהקין שבמובהקין כמו שהתבאר במקומו:

כבר ידעת שהאשה נשאת על פי עד אחד ומ"מ אם באו עדים ואמרו שראוהו מת שואלים אותם היאך סומכים על דעתם שאותו שמעידים עליו הוא הוא שמת ולעולם אם העידו על פדחת בלא פרצוף פנים או פרצוף פנים בלא פדחת אינו עדות עד שיעידו על שניהם עם החוטם ואע"פ שיש סמנין בגופו וכליו אינו סומך עליהם וכן אין מעידין על השומא כגון שאמרו זה שראינוהו מת שומא היתה בו באבר פלוני והעלו גדולי הפוסקים הטעם האחרון שהסימנין דרבנן והשומא אינו סימן מובהק והוא הדין לשאר סמני הגוף מעתה גדולי המפרשים כתבו מזו שאם היה שם יתרת או שאר חדושין שאין מצויים באדם הרי הם סימן מובהק ודוקא בסימנין שאין עשויין להשתנות כגון חסרון אבר ויתרותו שהם מן העצמות ועובי הבשר ומ"מ אף באלו אומר אני שאין סומכין אלא על מה שהתבאר שהרי שאמרו בכאן שלדעת האומר סמנין דאוריתא כך שמצוי כן בבן גילו והוא הנולד באותו רגע בעצמו אינו סימן ומתוך כך איני רואה לסמוך על שום חדוש אלא על צד מה שהתבאר כמו שכתבנו ומ"מ כל שראו פרצופו אלא שראוהו לאחר שלשה שאמרו עליו שאין מעידין מפני שהמת עשוי להשתנות לאחר שלשה כמו שהתבאר במקומו בכיוצא בזה אם יש שם סימן מובהק סומכין אבל לא בארוך וגוץ ולא בכלים ולא בשומא אלא ביתרת וכיוצא בו וגדולי המפרשים התירו בכיוצא בזה בחסרון אבר:

שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שזה סימן מובהק הוא (אז) שאין אדם אחר בא וקושר גיטו בכיסו של זה ואין חוששין שמא השאיל כיסו לאחד ששמו כשם זה שהוא מביא את גיטו שאין אדם מצוי להשאיל כלים אלו שהטבעת מתוך שהיו חותמין בה חוששין הם לזיוף וכיס וארנקי דרכם של בני אדם לנחש שלא להשאילם ויש פוסקין כן אף בכל כליו כל שיש לו בהם סימן הראוי להחזירם בהם וכן נראה וכתירוץ האחרון שאמרו בו כליו בחיורי וסומקי כלומר שאין חוששין לשאלה כלל אלא זה שאמרו בכליו שאינו סימן פירושו בחיורי וסומקי שיש כמה כיוצא בהם ואינו סימן כלל הא בכלי שיש לו בו סימן הראוי להחזיר אף הגט כשר שכל שנקשר הגט בשלו ואין לחוש לשאלה בסימן הראוי להחזיר מיהא סימן מובהק הוא לענין גט אלא שמ"מ לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת האומר סימנין דאוריתא כמו שבארנו באחרון של יבמות ומה שפירשנו בגט בענין מצאו קשור כך הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס שאף הגט כשר והרי זה כנקב יש בצד אות פלונית או שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט זה: