מאירי על בבא מציעא מד

כבר ידעת שאין האוכלין מקבלין טומאה עד שיוכשרו במשקין וברצון הבעלים כמו שיתבאר במקומו המעלה פירותיו לגג וירד עליהם הטל אם ידעו בעלים בעוד שהטל עליהם ושמחו הוכשרו ואם ניגבו קודם ידיעת הבעלים אע"פ שאם ידעו שמחו לא הוכשרו יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף יותן לדעת:

כל מקום שנחלקו בו אביי ורבא הלכה בכל התלמוד כרבא חוץ מששה מקומות סימן להם יע"ל קג"ם והם סימני שמועות מפורשות במקומן וכבר כתבנו מקומן של כל אחת מהן בגמרא בבא קמא:

תמרים שנשרו מן האילן לרוב בשולן אם היה מקומן מוכיח עליהם אסורין כמו שביארנו למעלה בזיתים וחרובין הואיל ואין דרכן לינשר ושאין נמאסין עם נפילתן אבל כל שנשרו מצד שהשירן הרוח הותרו מתורת יאוש שכל שנישרין ברוח קלקול הוא שמצוי בהם מצד שקצים ורמשים שמכים בעוקציהם וגורמין להם שמרקיבין ומתוך קלותם רוח קימעא שוברתם ונפילתם עולה על לב ומתיאשים ונמצא יאוש מדעת ויש מפרשים ששקצים ורמשים אוכלים אותם כשנשרו ומפקירן ולא יראה כן:

כל שזכה בו אדם מצד יאוש אם היה של יתומים לא זכה שהיאוש ממין מחילה הוא ויתומים אינן בני מחילה ומתוך כך אם היה שדה זה מוחזק ליתומים תמרים אלו אסורין הא כל שלא הוחזק בכך אין חוששין שמא של יתומים הוא כלל גדול אמרו למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן:

הקיף בעל הבית גינתו וגדרה והוא הנקרא בלשון תלמוד כריכאתא גלה בדעתו שאע"פ שנשירתן עולה על לבו אינו מתיאש ולא מפקיר שהרי מתכוין לשמרן וכן כל שתקן להם מקום להיות נשמרות שם כדי ללקטם הרי הוא מגלה את דעתו שאינו מתיאש ולא מפקיר ויש שפירשו בכריכאתא שנשרו עם ענף שלהם וכל כיוצא בזה אין נשירתן עולה על לב ואין זה יאוש מדעת ונאסרו:

כריכות ברשות הרבים והם העמרים הקטנים אם אין בהם סימן אפילו דרך הנחה הרי אלו שלו כמו שביארנו במשנה וסימן מקום אין כאן שהרי עשויה להתגלגל ממקום למקום ואם יש בהם סימן אף דרך נפילה נוטל ומכריז שהסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן ואם מצאן ברשות היחיד או במקום המשתמר קצת עד שאין בני אדם מצויים לשם כגון חצרות חרבות ואינו חצר משתמרת שנאמר עליה שבעל החצר זכה בה ולא מוצא ואין בהם סימן אם דרך נפילה הרי אלו שלו שכל שהוא דרך נפילה אף ברשות היחיד אין בו סימן מקום שסתם הדברים כל שדרך נפילה אינו יודע מקומו ואם דרך הנחה מכריז מטעם סימן מקום והאלומות אם דרך הנחה אע"פ שאין בהם סימן נוטל ומכריז אף ברשות הרבים מתוך שהן גדולות אינן מתגלגלות ונמצא מקומם סימן ונמצא למד שהמקום סימן ובלבד בדרך הנחה ובדבר שאינו מתגלגל ממקום למקום שמא תאמר והלא אבדה מדעת היא שלא היה לו להניחה ברשות הרבים וכל המאבד ממונו לדעתו אע"פ שאסור לרואה ליטול לעצמו מ"מ אינו זקוק להחזיר שנא' אשר תאבד ממנו פרט למאבד ממונו לדעת אין זה כלום שדרך בני אדם תמיד להניח כריכות ואלומות ברשות הרבים בשעת הקציר: