מאירי על בבא מציעא לט

מצא שובר של כתובה אף בזה אם האשה מודה יחזיר לבעל ושמא תאמר נחוש שמא כתבתו בניסן ומכרה כתבתה בטובת הנאה בתמוז שאם תבא לזכות בכתבתה כגון שתתאלמן או תתגרש שתהא כתבתה שלהם ואם תמות היא בחייו שיפסידו מכח ירושת הבעל ומתוך כך אינה מוצאה למכרה אלא בטובת הנאה ר"ל דבר מועט והרי מ"מ שמכרה בתמוז ומתגרשת בתשרי ובאים לוקחים ותובעים מכתבתה והוא מוציא שובר מניסן ונמצאו לקוחות מפסידים שלא כדין ואפילו ראינו כתבתה בידה שיש לדון שאלו כן היה שטר הכתבה ביד הלוקחים מ"מ אפשר שהיו לה שתי כתבות או שמא שכחו הלוקחים מליטלה אחר שנקנית להם בכל מקום שהיא תדע שאין חוששין לזו ואפילו היה כן או אפי' שכתבה לו שובר מעכשו הפסידו הלקוחות שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכבר בארנו הטעם בבבא קמא פרק החובל מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח לא זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו הוא בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין כמו שביארנו שם:

דין זה של מוכר שטר חוב לחברו נתחבטו בו המפרשים בהרבה דברים והרבה מאותם הדברים יוצאות להם מדקדוקי שמועה זו ומתוך כך צריכים אנו להעיר עליהם ולכתוב מה שראוי לברור מתוך דבריהם:

הראשונה הוא שהיה מן המפרשים הקדומים שהיה אומר שאם נכתב בשטר חוב לו ולבאים מכחו מכיון שמכרו נשתעבד לוה לזה הלוקח שבא מכח המוכר ושוב אין המוכר יכול למחול ומביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של גיטין בדין מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך כמו שביארנו שם עד שנדחית סברא זו מכח סוגיא זו שאם כן היה לנו לחוש שיהא כתוב בכתבה לה ולבאים מכחה ולא תהא יכולה למחול ומ"מ גדולי המפרשים כתבוה כן בהגהותיהם ואין טענה עליהם מכאן שסתם שטרותיהם אפשר שלא היו רגילים לכתוב בהם כן:

השניה שהיה מהם מי שאמר שכל שהוא חב לאחרים בזולת הלוקח אינו יכול למחול ומה שאמרו בנושה לחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ר"ל שאם הלוה ראובן לשמעון ושמעון ללוי שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כאלו הוא בעצמו לוה הימנו אלו בא שמעון ומחלו ללוי אינו מחול שהרי חב במחילתו לראובן ואף גם זו נדחית מכח שמועה זו שאם כן נחוש באשה זו שמא לותה מאחרים ויודעת שמתוך כך אינה יכולה למחול לבעלה ומשתדלת להגיע לידו שובר זה שהוא מניסן קודם שלותה ולקוחות מפסידין שלא מן הדין:

השלישית שהרבה מן המפרשים מסכימים שהמוכר שמחל חוזר הלוקח וגובה הימנו כל דמי השטר ולא דמי מה שנתן לו לבד ואף אנו כתבנוה כן בפרק החובל כמו שקבלנוה מרבותינו נ"ע ממה שאמרו בכתובות האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בכשורא לצלמי וכבר פסקנו בכל מקום שדנין דינא דגרמי אלא שחכמי הדורות שלפנינו דוחים אותה מכח שמועה זו ואומרין שאין לוקח גובה מן המוכר אלא דמי מה שלקח הימנו שאם כן היאך נדחית חששא זו מטעם שהרי יכולה למחול והרי אם מוחלת גובים הלוקחים ממנה כל סך הכתבה ונוח לה לגלגל שיגיע לידו שובר הכתוב מניסן ואין ללוקח ממנה אלא כמה שנתן ושמועת כתובות פירושה כמה שנתן בה הלוקח לבד אלא שרבותי מפרשים אותה בשאין לה ממון לשלם ואין נראה כן שמ"מ לכשתרויח יפסידו הלקוחות ויש מכריעין שכשמחל המוכר עצמו מגבין דמי כלו אבל כשהיורש מוחל אינו מגבין אלא כמה שלקחו והכרעתם היא ממה שהקשו במסכת כתבות במה שאמרו שם בפרק הכותב אזול לקוחות תבעו לה לברתה ואמר רב נחמן מי איכא דליסבא עצה דתיחול כתבת אשה לגבי אבוה והם שואלים ומה תועיל מחילתה והרי יש לה לשלם ומתרצים שכל שהיורש מוחל אינו חייב אלא ממה שלקח ואף גדולי המפרשים הכריעו לתירוץ קושיא זו שכל שמכוין להנאתו כגון זו שהיתה מוחלת שתירש מאביה אינו חייב אלא בכדי מה שלקח אבל כל שמכוין להזיק לבד חייב בכל ומ"מ אנו סוברין בכלם שאינו חייב אלא בכדי מה שלקח כמו שבארנו:

הרביעית שיש מי שאמר שאע"פ שלא מחל יכול הלוה לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את אלא שיש לו לכוף המוכר שיתבענו ללוה ויתננו להם ולא עוד אלא שכשהיו חבריהם משיבים עליהם מכח סוגיא זו שאם כן מה הפסידו הלקוחות ואפילו לא היתה יכולה למחול והרי הבעל יכול לומר לאו בעל דברים דידי את הם משיבים שמתחלה היינו סבורים שהמוכר ומחלו לא יהא מחול ואם כן נסתלק המוכר לגמרי ונכנס הלוקח אבל מכיון שאם מחלו מחול לא נסתלק ויכול לתבעו והלכך יכול לומר לוה לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יש בזו ראיה ברורה מצד אחר בפרק גט פשוט בענין שני יוסף בן שמעון שאין מוציאין שטר חוב על זה ונחלקו שם אם מוציאין על אחרים אם לאו והאומר מוציאין תלה הטעם מפני שאותיות נקנות במסירה וגובה ממה נפשך שאם ממנו לוה הרי טוב ואם מחברו לוה הרי שמסר לזה שטרו ואם כדבריהם הרי יכול לומר מחברך לויתי ואע"פ שמכרו לך לאו בעל דברים דידי את וכן ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה ופרשו גדולי הרבנים באים ברשותה לקוחות כגון שמכרה לכתבתה בטובת הנאה ואם כדבריהם יאמר הבעל ללקוחות לאו בעל דברים דידי את ועוד ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין בענין מקדש במלוה בפרק שני דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה קא מיפלגי מר סבר סמכא דעתה ומר סבר לא סמכא דעתה ואם יכול לומר לאו בעל דברים דידי את היכי סמכה דעתה:

ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בכתבות פרק הכותב ההיא דזבינא לכתבתה איגרשא ושכיבא אתו לקוחות תבעו לה לברתה והקשו היאך לא היו תובעים לבעל ומתרצים שהבעל היה יכול לומר לאו בעל דברים וכו' וא"כ היה להם לכוף את הבת שתתבענה לאב אלא שאנו מפרשים שעיקר התביעה לבעל אלא שהיו רואים שהבת תובעת ואמרו לה שהכתבה שלהם היא ונמצא לדעתנו שכל שלא מחלו אינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את וגובה ממנו ולא מן הקרקע לבד אלא אף במעות אם יש לה מעות כדין הבעל החוב עצמו ומ"מ אף לדבריהם אם נכתב השטר לבאים מכחו אין בה פקפוק וכמו שכתבנו בפרק הספינה וגדולי המפרשים כתבו כן בכתב לו זיל הנפק לנפשך:

החמישית שהיה מי שאמר שאע"פ שמכרו אם עדין השטר בידו אע"פ שקנאו הלוקח בכל מקום שהוא יכול המוכר לתבעו הואיל ויכול למחלו לא נסתלק הימנו וזה תלוי בחברו שמאחר שביארנו שאין הלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את ודאי למוכר מיהא אמר כן שאין שני בעלי דבר לחוב אחד:

הששית שהיה מי שאמר שלא נאמר במוכר ומחל שמחול אלא בשלא קבל המעות או שקבל אבל לא כתב ומסר וזה הבל שהרי בסוגיא זו היינו עסוקים כשאין הכתבה תחת ידה ומסתמא כתבה ומסרה וכן אנו אומרים בסוגיא זו שקבלה המעות ואעפ"כ יכולה למחול וכן יתבאר זה להדיא בפרק החובל באשה שחבלה באחרים שאם היה לנו צד לכופה למכור כתובתה ושלא למחול היינו כופין אותה בכתיבה ומסירה וקבלת מעות:

ענין שביעי יש בדין זה וכבר כתבנוהו בפרק החובל והוא שאם היה במעמד שלשתן אין לו עוד בו מחילה וכבר הארכנו שם בדין זה במה שראוי לעיין עליו כמו שכתבנו שם:

ענין שמיני יש בדין זה והוא שאם הלוקח הלך לו וזקפו בשמו שוב אין מחילת המוכר מחילה והוא שאמרו בפרק הכותב אי פקח שמעון מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה:

ענין תשיעי יש בין זה והוא שאם נתנו במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול לו שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם והרי זכה בו בכח ירושת התורה כמו שיתבאר בבתרא פרק מי שמת:

יש עוד בזה ענין עשירי והוא אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג אין מחילתה מחילה מפני שידו כידה כמו שיתבאר בכתובות פרק הכותב:

יש אומרים בו צד אחד עשר והוא שאם קנה השטר אגב קרקע אין צריך כתיבה ומסירה ומאחר שכן אין יכול למחול וגדולי המחברים כתבו בה ההפך:

יש אומרים בו צד שנים עשר והוא שאם מחל המוכר לא מחל אלא שעבוד קרקעות ומ"מ נשארה לו עדין על הבעל חוב תביעה כמלוה על פה וכן כתבוה קצת חכמי צרפת ואין הדברים נראין כמו שיתבאר בבבא בתרא פרק מי שמת:

יש בזה צד שלשה עשר והוא שאם הלוה משכן בהלואתו קרקע ומכר זה המלוה את חובו והוריד הלוקח במשכונתו ואח"כ חזר ומחל אין הלוקח מפסיד וכבר כתבנוה בשם חכמי הראשונים שבנרבונה בחמשי של כתבות אלא שקצת גאוני ספרד חולקין בה:

גאוני ספרד כתבו עוד בה שאם פרעו הלוה למלוה כל שכן שאין ללוקח עליו כלום ומ"מ כל שאין הלוה רוצה לפרעו ואומר לו כבר מכרת הדין עמו כמו שביארנו בצד חמישי וכן כתבו שאם פרעו ללוקח אין למלוה עליו כלום וכן כתבו עוד בה שאע"פ שיכול למחול אינו יכול למכרו לאיש אחר וזה פשוט ואין צורך בהודעתו שהרי לא באנו במחילה אלא מפני שהיא חזקה יותר מן המכירה וכן חכמי הדורות כתבו בה בשמיני של כתבות שבשעבוד אין היורש מוחל ר"ל שאם מכרה אלמנה כתבתה בטובת הנאה ומתה ובנה יורשה ויורש את אביו שהוא משועבד לה בכתבתה אע"פ שהאלמנה היתה יכולה למחול לבעלה אין היורש מוחל לעצמו ומ"מ אנו כתבנו בפרק הכותב שבירושה יכול היורש למחול לעצמו בשמועה קריבתיה דרב נחמן ונראה דהוא הדין לאלמנה:

ראשוני הגאונים כתבו מצד שמועה זו דבר שאינו והוא שאמרו שאין שטר כתבה נקנה אגב קרקע אלא בכתיבה ומסירה לבד והוא הדין לכל שטר אא"כ שטר של אותו קרקע בעצמו כמו שאמרו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל שהו וראייתם שאם שטר הכתבה נקנה אגב קרקע מה הועילו בסוגיא זו כשאמרו בששטר כתבה יוצא מתחת ידה שמא הקנתהו אגב קרקע או בקנין ואין הדברים נראין כלל שלא אמרו כן אלא שמן הסתם אלו לקחו לוקחין את כתבתה לא היו מניחין שטר הכתבה בידה:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת משניות שלפניה ואמר על זה מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אמר הר"ם אגרות שום שטרי השומות וזה כי בעל חוב צריך שומא והכרזה ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו שהוא כשיעור מה שיש לו אצלו אחר ההכרזה כמו שיתבאר ואגרות מזון ר"ל מזון האשה והבנות שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות כמו שנתבאר בכתובות ושטרי בירורין הם שטרי ברירה שמסכימין בעלי הדינין על הדיינים שידונו ביניהם אי זה תביעה שתהיה כמו שיתבאר בסנהדרין זה בורר לו אחד:

אמר המאירי מצא אגרות שום והוא ששמו בית דין קרקע של לוה למלוה בחובו ועשו לו על זה שטר שומא על הדרך שהתבאר במקומו ואמר עליה שמחזירה שאין לחוש שמא כתבו הלוה ונמלך שאין לוה משתדל בכך אלא המלוה מכריחו בבית דין ואגרות מזון פירושו אגרות שום של מזון כגון שקבל עליו לזון את בת אשתו חמש שנים ולא קיים תנאו ולסוף הזמן קובלת עליו ושמו שיעורן בכך וכך דינרין ושמו לה על זה קרקע של זה ושמא תאמר נחוש בשתיהן שמא פרע וחזרה לו שטר השומא שהרי אמרו שומא הדרא לעולם כבר בארנו למעלה שמאחר שאינה חוזרת לו מן הדין הוא הפסיד על עצמו והיה לו לעשות שטר מכר מתחלתו שאלו עשה כן לא הפסיד כלום על שאין שטר השומא בידו:

שטרי חליצה והוא שעשו לה מעשה בית דין שחלצה בפניהם ושטרי מיאונין והוא ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בעודה קטנה ועשו לה בית דין גט מיאון ומתירין אותה לינשא שכל אלו אין עושין אותן בית דין אלא לאחר מעשה וכן הדין במעשה בית דין של גט שקרעו את גיטה ועשו לה מעשה בית דין שבו מותרת לינשא ומ"מ בחליצה ומיאון דוקא כשהעידו בית דין על הענין או הכירו הם או עדים אחרים את הגט בסימן מובהק או בטביעות עינא אם הם תלמידי חכמים שאם לא כן שמא מאשה אחרת הוא:

שטרי בירורין והם שטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו של זה מצד אחד וטענותיו של זה מצד אחד עד שאין יכולין עוד לסתור טענותיהם כמו שיתבאר במקומו או שטר שביררו בו בעלי הריב שני דיינים וקבלו עליהם לקבל פסק דין שלהם והם בוררין עוד להם שלישי ודבר זה יש שמפרשים אותו בקנין שאם אין שם קנין הרי יכולין לחזור ומה השמיענו שיכול להחזיר והרי אינן כלום ויש מפרשים שאף בלי קנין אין יכולין לחזור בהם ובמקומו יתבאר בע"ה וכל מעשה בית דין וכבר פרשנו למעלה בשטרי חליטא ואדרכתא בכל אלו הרי זה יחזיר מן הטעם שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שבארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש בגמרא עליה דבר:

המשנה העשירית ואף גם זאת הכונה ככונת משניות שלפניה מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגדה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה היא אגדה של שטרות שלשה קשרים זה בזה רשב"ג אומר אחד הלווה משלשה יחזיר ללוה שלשה שלוין מן האחד יחזיר למלוה אמר הר"ם תכריך של שטרות הם שלשה שטרות כרוכות קצתם בקצתם או יותר מזה ואגדה היא שלשה שטרות או יותר קשורות כלם אגדה אחת רשב"ג אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה ובלבד שיהיו השלשה שטרות מקויימים בבית דין אבל אם אינן מקויימין לא יחזיר אותם לשום אדם לפי שיש לומר שמא כל אחד מהם הביא שטרותיו לבית דין לקיימו ונתקבצו כלם ביד הדיין או שלוחו ונפלו בידו ומצא אותם אותו שהחובות השלשה עליו וכמו כן שלשה לווין מאחד יחזיר למלוה ובלבד שיהיו כתיבתן משונות אבל אם היו מכתיבת איש אחד יש לנו לומר מיד הסופר נפלו לא מיד בעל חוב:

אמר המאירי מצא בחפיסה פי' מצא אותן השטרות שאמרנו עליהן שלא יחזיר כגון גט אשה ושטר חוב וחבריו בחפיסה והוא כמין חמת או בדלוסקמא והוא כמו שק קטן הואיל ויש לו להחזיר הכלי בסימן מכיון שמחזירין לו הכלי בסימן מחזירין לו השטר שבתוכו ואין חוששין שמא אחר מצא החפיסה והניח השטר בתוכו תכריך של שטרות פי מצא תכריך של שטרות והוא שלשה שטרות כרוכים בכרך אחד אחד בראש חברו וכגון שכרך אחת מכל וכל ואח"כ הביא את השני וגללו עליו ראשו של זה בצד סופו של זה וכן שלישי על השני או אגדה של שטרות והוא ששם את שלשתן זו על גב זו וגללן כלן כאחד ומכיון שהוא מוצא כרך או אגדה אינו מעיין ממי הוא אלא שמכריז כדי לידע מי יתן סימנין ובא אחד ונתן סימן המנין אע"פ שבדברים אחרים מחזירין בכך וכך בשטרות שאין בהם חשש פרעון או קנוניא שהמנין סימן מובהק הוא מ"מ בשטרות שיש בהם חשש מיהא אין מחזירין שאין הסימן יותר מחייב מודה שאף אנו מודים שלו היו אלא שנפרעו ודבר זה בשהמלוה והלוה אחד בשלשתן שאלו שלשה מאחד ואחד משלשה יתבאר בסמוך ומתוך שיש כאן חשש פרעון וקנוניא הוא צריך ליתן עוד סימן הכריכה והוא שכריכתן ראשו של זה בסופו של זה או סימן האגדה והוא שכריכתן כאחת ובזו פרחה חשש פרעון וקנוניא שאלו הגיעו ליד הלוה אין ספק שנשתנה סימן זה בידו ומ"מ לענין החזרה הכרך והאגדה אינו סימן כלל ואף אין אנו צריכין לו שהמנין סימן הוא ובכל שאלו היה חייב מודה אנו מחזירין אף במנין מחזירין אבל מה שאלו היה חייב מודה אין מחזירין מחשש קנוניא אין סימן מועיל יותר מחייב מודה וצריך שיתברר לנו שלא הגיעו ליד לוה והוא סימן הכרך והאגדה:

ומ"מ אם היו שנים אין מחזירין אותם במנין שהרי כשהוא מכריז אינו מכריז אבדה מצאתי שאלו כן אף בשנים היה המנין סימן אלא שהוא מכריז שטרות מצאתי ומאחר שכן אין מנין השנים סימן שאף המכריז אומר שנים שמיעוט שטרות שנים ובגמרא שאלו מאי מכריז מנין מאי איריא תלת אפילו תרתי נמי והוא שהיה סבור שיכריז בפירוש כך וכך שטרות מצאתי ותהא החזרתם בסימן הכריכה והאגדה ושאל על זה א"כ שאין עיקר הסימן אלא הכריכה והאגדה אף שנים יחזיר בכך שהרי הכריכה מועלת לשני צדדין להחזרת האבדה ושלא לחוש לפרעון ותירץ לו ששטרות מכריז ומנין השנים אינו סימן לחזרה אא"כ נתן בו סימן אחר מובהק כגון מדה או קשר שהקשר סימן הוא כמו שיתבאר אבל המנין אינו סימן בשנים מאחר שהוא מכריז שטרות והוצרכו לשלשה ומ"מ נתן סימן מובהק בשנים כגון מדה וקשר וכיוצא בהן מחזירין אותן בכל שאין שם חשש פרעון וקנוניא וכשיש בהם חשש פרעון וקנוניא מצטרף עם הסימן סימן הכרך והאגדה ומפקיעתו זהו ביאור המשנה לדעתי וכל המפרשים נתבלבלו בפירושה מתוך שיקשה להם היאך מחזירין בכך והלא אפילו היה חייב מודה לא יחזיר ומפרשים אותה בשטרות שאין שם אחריות ודברים של הבל הם שלא באו במשנה זו אלא באותם שאין דינם להחזיר ומה שפירשתי נראה לי ברור:

ורשב"ג בא אח"כ לחדש דין אחר והוא שאפילו לא מצאם כרוכין ואגודים אלא שמצאם כאחת וראה ממי הם ואין כאן צורך לסימן אלא לחשש פרעון וקנוניא או שמצאן כרוכים ואגודים ואחד נתן סימן המנין ולא נתן סימן הכריכה והאגודה יש צדדין שיחזיר פעמים ללוה פעמים למלוה כיצד שלשה שלוו מן האחד מחזירין למלוה שאם מיד הלוה נפל זו מזה וזו מזה וזו מזה היאך נזדמן שמשלשה מקומות נפלו למקום אחד ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא כשאין כל אחת מהם מיד סופר אחד אלא שלשה סופרים לשלשתן הא אם שלשתן מיד סופר אחד שמא הלכו שלשה לוים לכתוב שטרותיהם לזה ולא לוו עדין ונפלו מיד הסופר ולפיכך לא יחזיר אלא למי שיתן בהם סימן:

אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שודאי מעות נזדמנו לו ופרע הקפותיו ואסף שטרותיו מפה ומפה שאם למלוים הם היאך באו משלשה מקומות ליפול במקום אחד ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא כשהם מקויימות שאם אינן מקויימות שמא לוה זה מכר קרקעותיו ומלוים רדופים לבא וליפרע ונתנו שטרותיהם לסופר לקיים שטרותיהם ונפלו מיד הסופר ושמא תאמר אם כן אף במקויימות שמא אחר שנתקיימו היה הסופר מביאם להם ונפלו לו אין דרכו של אדם להמתין קיומו בבית דין עד שהסופר יביאם אצלו אלא ודאי כל אחד בא מהר ונוטל את שלו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה האחת עשרה והיא ככונת מה שלפניה אלא שעד כאן במוצא שלא ברשותו ועכשו במוצא ברשותו ואמר מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש סמפונות בהם יעשה מה שבסמפונות אמר הר"ם וסמפון דברים כתובים בפתקא בכלל השטרות יעשו באותן השטרות מה שכתוב באותה פתקא הנמצא עם השטרות ובלבד שיהיו אלו השטרות בין שטרות קרועים או שנמצאו עם השטרות ביד שליש ואם לא תהיה אותה פתקא קשורה עם השטרות יעשו כפי מה שכתוב בה לפי שהיה ביד שליש והשטרות גם כן ביד שליש והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי שאם מצא בין שטרותיו שטר של אחר ואינו יודע היאך בא לידו אם מידו של לוה ואם מידו של מלוה או שמא הושלש בידו מצד שניהם לאיזה תנאי ושכח יהא מונח בידו ולא יחזיר אף כשחייב מודה במקום שיש שם חשש קנוניא ואם יש עמהם סמפון יש שפרשו שאם היה טופס השלישות השובר כח השטר בכל או במקצת עם שטר זה שלא ידע מה טבו יעשה כפי מה שבטופסו ומ"מ אע"פ שלענין פסק הדין כן מ"מ לענין פירוש סוגיית הגמרא מוכחת שזו לענין אחר באה ופי' עמהם עם הבעלי בתים ר"ל שאם מצא זה בין שטרותיו שובר על איזה חוב של עצמו ואינו זכור הרי החוב בחזקת פרוע ואע"פ שהיה ראוי לשובר זה ללון אצל לוה שמא האמינו אצלו ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא שמצא שטר חוב זה בין שטרות פרועים או קרועים ואע"פ שזה אינו קרוע הואיל ויש כאן סמפון אע"פ שהוא תחת ידו הדבר מוכיח שהוא פרוע ופרשוה גדולי המחברים אף כשאין בסמפון עדים ולא יראה לי כן הא אם היה השטר במקומו בין שאר השטרות שאינן פרועים אין סמפון זה כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו ולחתמו מצד שנזדמן לו סופר מפני שדעתו לתבוע חובו ומתירא שמא יעכבנו עד שיכתוב לו שובר ולא יזדמן לו סופר ואפילו היה בכתב ידו דרך הודאה ובחתם ידו שמא הולך לו בין השמשות ולא יזדמן לו לכתוב והוא כותבו מבעוד יום והולך עם שוברו ונתגלגל הדבר שלא פרעו וחזר הלה ושוברו בידו וכן הדין אם מצא שטר שלו בתוך שטרות פרועים ואינו זכור על מה ואין שם שובר שגובה חובו בהרוחה ואין המקום גורם לפסלה שמקום הפרועות בלא שובר ושובר בלא מקום הפרועות אינו כלום אא"כ יש שם שובר ושהיה נמצא בין הפרועות ומגדולי קדמונינו חולקים בזו לומר שכל שנמצא בין הפרועים ואינו זכור על מה יהא מונח עד שיזכור ומפרשים כן מה שאמרו מצא שטר וכו' ואין דבריהם נראין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הוא: