מאירי על בבא מציעא רכג

הכובש שכר שכיר הרי זה כמי שנטל את נפשו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה באילן ומסר נפשו לסכנות לא בשביל שתתן לו שכרו:

כבר ביארנו במשנה בהמחהו חנוני שאם רצה השכיר לחזור ולתבעו לבעל הבית רשאי שלא אמרו בה אלא שאינו עובר עליו הא מ"מ אם רצה לחזור עליו חוזר שמא אתה דן עליה ממה שאמרו במסכת גיטין פרק ראשון מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אלמא שאינו חוזר עוד על זה הממחה שאם כן אין זה קרוי קנה וצריך שתדע שדבר זה נתבלבל ביד הפוסקים יש מהם שתירץ שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא במתנה וכמו שהוציאוה בלשון מתנה ר"ל תנהו לפלוני וכן שאמרו שם הני מילי מתנה מרבה וכו' אבל המחאה מצד פירעון חוזר ולא קנה ודבר זה יתבאר הפסדו ממה שאמרו שם הנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' כמו שיתבאר שם ותרצו רבים מפני זה שבודאי דין מעמד שלשתן נאמר בין במתנה בין בבעל חוב וזה שאמרו בכאן חוזר שלא היה מקבל ההמחאה במעמד שלהם אלא שאמר לו כן שלא בפניו ואע"פ שראוי לתמוה היאך חלק על זה רב ששת לומר שאינו חוזר אפשר שאמר השכיר אח"כ לבעל הבית שלא בפני חנוני או חנוני לבעל הבית שלא בפני שכיר גם כן ומ"מ לשון המחהו אצל חנוני אינו נופל יפה אלא במעמד שלשתן וגדולי הפוסקים תרצו שדין מעמד שלשתן אינו נאמר אלא בשיש לזה הממחה אותו מנה שהוא אומר לו ליתן לזה ומקנהו לו אבל זה שאין לו אצל חנוני כלום אלא שאומר לו ליתן בהקפה עליו אין זה קנין גמור וכל שאין חנוני נותן יכול הלה לחזור על בעל הבית ומ"מ בתלמוד המערב אמרו בענין חנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד פועליו אצל חנוני אין בעל הבית חייב ליתן לפועלים כלום ונמצא לדעת זה שקנה אע"פ שאין לבעל הבית אצל חנוני כלום אלא שהם תירצו שבני תלמוד המערב סוברים כרב ששת שאמר בכאן אינו חוזר וכבר נדחו דבריו והדבר רופף בידינו:

ומ"מ חכמי פרובינשא כתבו שלא קנה במעמד שלשתן אלא שלא לחזור לא הממחה ולא זה שהמנה בידו אבל מקבל ההמחאה חוזר לעולם אם רואה שאין זה נותן לו בעין יפה עד שיפטור את הלוה בפירוש וזהו שאמרו שהשכיר חוזר אצל בעל הבית הא חנוני ובעל הבית אין יכולים לחזור הא מקבל המחאה חוזר ואומר לו לא קבלתיו אלא כעין ערב והוא הוא שלא סלקתיך:

ובתלמוד המערב אמרו ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסן לוי ר"ל העריכוהו ועמדו על ענינו ונמצא עני לית ראובן חייב לו כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה או שהיה עני והוא היה יודע ומכיר בד אבל אם עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה וזה לא היה מכיר בו ראובן חייב למדת מ"מ שכל שאין כאן הערמה נסתלק לגמרי ומ"מ הם מפרשים אותו בשפטרו והדברים צריכים חזוק:

הקבלנות והוא אמן שקבל עליו תקון הכלי או הבגד בדמים ואימתי שירצה יעשה ולא לשכירות ימים הוא נשכר אף הוא בכלל איסור לא תלין ושאר הלאוין ואין אומרין אומן קונה בשבח כלי וכשמחזירו לו אין זה אלא הלואה אלא אין אומן קונה בשבח כלי ומ"מ כל שהכלי ביד האומן אין כאן בל תלין מעתה הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו ועדין הכלי ברשותו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר החזירה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר שאין אומן קונה בשבח כלי זה שאמרו שכל עוד שהטלית ביד האומן אינו עובר לא מפני שיש לו משכון על שכירותו הוא שלא נפקע איסור הלואת שכירות בנתינת משכון שאין משכון או פירעון שוה כסף על כרחו של שכיר מפקיע איסורו אחר שלצורך חייו הקפידה תורה ואף מן הדין אינו כופהו ליטול שוה כסף כמו שיתבאר בפרק הבא אלא לא נאמר שאינו עובר אלא מצד שאף הוא מראה בעצמו שאינו מקפיד על דמיו אחר שהטלית בידו ומ"מ אם תובעו שכירותו ואינו רוצה להחזיר הטלית מצד שמתירא עליו שלא יפרענו יראה שלא נפקע איסורו:

זה שאמרנו בכאן שאלו אמרנו אומן קונה בשבח כלי אין זה אלא הלואה אע"פ שאין הלכה כן צריך שתשאל מפני צדדים אחרים שבה שהרי במסכת קדושין אמרו באשה שאמרה עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך שלדעת האומר אומן קונה בשבח כלי הרי זו מקודשת ואם הלואה היא היאך היא מקודשת אף לדעתו יש לומר שבזו אין בה שהות להיותה הלואה קודם הקדושין שהרי תיכף שבאו הכלים לידה נתקדשה לדעת האומר אומן קונה וכו' אבל בשכירות כבר היתה שם שעה אחת מיהא בהלואה והיא בשעה שעמד הכלי ביד בעל הבית ולא פרעו: