מאירי על בבא מציעא רד

זה שביארנו בזה שהזכיר שתי לשונות שהאחד סותר את חברו כגון בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ונתעברה השנה שכלו למשכיר לא מפני שלשון אחרון דוקא שאף אם אמר בהפך ר"ל בזהוב לחדש שנים עשר זהובים לשנה אנו אומרין כן ואין חלוק בזה בין שבא ותבען בתחלת החדש שיש לדון את המוכר כמוציא מחברו בין שבא ותבע באמצע החדש שהיה זה מוציא בחציו וזה מוציא בחציו והיה לנו לומר שיחלוקו בין שבא ותבע בסוף החדש שיש לדון המשכיר במוציא מחברו וטעם הדברים מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שטוען כנגדו בענין זה נקרא מוציא מחברו ואפילו בסוף החדש והוא צריך לברר טענתו ומאחר שיש כאן ספק בלשונות אלו הדין עם בעל הקרקע הא בשאר ענינים שתהא בהם כפילת לשון שהאחד מורה דבר אחד והשני דבר אחר הלך בהם אחר המוחזק במעות מעתה שטר שכתוב איסתירא מאה מעי או מאה מעי איסתירא אם לא פרע עדין הלך אחר פחות שבלשונות והאיסתירא פחותה ארבע פרוטות ממאה מעי והוא שוה צ"ו פרוטות ומ"מ אם פרע מאה מעי אינו חוזר וגובה את המותר ודין זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בע"ה:

כל מחלקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן כגון שאמר שוכר לזמן פלני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני זה שאומר שלזמן ארוך שכר או השכיר עליו להביא ראיה וכן כתבו הגאונים:

מי שאמר לחברו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ שמשך כל השאר שהכל מקח אחד ועד שהוא מושך את כלו לא קנאו ואם אמר כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה הואיל וכל סאה וסאה מקח בפני עצמו ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר וכשאמר לו כור בשלשים יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדין הפירות בכליו שאין כליו של מוכר קונה ללוקח אף ברשות לוקח וכשאמר כור בשלשים סאה בסלע נגמרה המכירה בכל סאה הואיל ואין הפירות ברשות מוכר ולא ברשות הרבים שאם תפרשה ברשות הרבים אין כליו קונה לו כלל ואם ברשות מוכר כל שכן שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר ואם ברשות לוקח וכליו של לוקח גם כן הרי משפסק אע"פ שלא מדד קנה לוקח הא לא נאמרו הדברים אלא על הדרך שביארנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם בקצת דברים שבפסק זה ובבבא בתרא יתבאר בע"ה:

שוכר ומשכיר שאירעה מחלקת ביניהם בענין פרעון השכירות שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי אם בתוך זמן השכירות הוא משכיר נאמן ויפרע השוכר אלא שמחרים סתם על מי שכופר לו ממון או ישביענו היסת תבעו לאחר זמן השכירות חזקה פרע וישבע שנתן ויפטר וכן הדין באותו יום עצמו שהזמן נשלם בו ואפילו מבעוד יום וכן כתבו גדולי המפרשים אע"פ שאין חייב בו עד הלילה ויש אומרים דוקא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאין חלוק בזה בין שהיתה שכירות בשטר בין שהיתה בעדים או בלא עדים ויראה הטעם שאע"פ שהשכירות בשטר מ"מ דמי השכירות אינם בשטר וכן כתבו שאם לא פירש שיפרע השכירות מדי שנה בשנה שיהא הדין אמור כן בתוך שלשים ובאחר שלשים ולא יראה כן אלא כל ששכרו לשנה אע"פ שלא הזכיר שיפרענו לסוף שנה כל אותה שנה נקרא תוך זמן ואם נהגו לפרוע מחצי שנה לחצי שנה יראה שכל חצי שנה קרוי תוך זמן ואם נהגו לפרוע מקצת השכירות בתחלת שכירותו יראה שמשעה שנכנס נאמן באותו מקצת:

גדולי המפרשים כתבו במה שכתבנו שאף באותו ים עצמו שהזמן נשלם בו נאמן שהקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר לו פרעתיך מבעוד יום נאמן ומ"מ אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת הזמן אין טוענין כן ליורש אע"פ שאלו היה אביו קיים היה יכול לטעון כן שהרי אמרו ולואי שיפרע אדם בזמנו כלומר שהדבר רחוק להיות כן ודיו שאם יטעון הוא בעצמו יועיל ולא שיהו בית דין טוענין ליורשו:

כבר ידעת שמצות עשה להיות כל אדם מישראל פודה בנו בכורו ומאימתי הוא חייב בפדיונו משישלים שלשים יום ומ"מ אם נתן בתוך שלשים דרך הקדמה ועל שם פדיון שלאחר שלשים בנו פדוי ומ"מ מן הסתם חזקה אין אדם פודה בתוך שלשים וכן ידעת שכל שעבר האב ולא פדה צריך הוא לפדות את עצמו כשיגדיל מעתה זה שגדל ומת האב ואין הדבר ידוע אם פדאו האב אם לאו אם מת האב בתוך שלשים יום ללידתו של זה בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו אלא אם כן העידו לו שכניו שפדאו ואם מת לאחר שלשים הרי זה בחזקת פדוי אלא אם כן העידו לו שאביו הודיע בעת מיתתו שלא פדאו מת האב ביום שלשים עצמו יראה לי שהוא בחזקת שלא נפדה שהרי אלו מת הבן ביום שלשים אינו חייב בפדיון שיום שלשים לענין זה כיום שלפניו כמו שיתבאר במקומו ומעתה זהו תוך זמן: