מאירי על בבא מציעא רג

מנהג היה בדורות הראשונים בדירותיהם שהיתה חצר גדולה בצד הבית והשוכרים את הבתים משתמשים בה בהרבה דברים והיה מנהג בני הכפרים הבאים ביום השוק להכניס בהמותיהם בחצרות של בעלי בתים ומאכילין שם את בהמותיהם בתבן וקש ומזדבל שם בדריסת רגלי הבהמות ומן הסתם הם מפקירין אותו הזבול וכלו לבעל החצר ואף מלבד זה היו נותנין להם שכר כפי מה שהם מתרצים ביניהם:

כל שנשכרה החצר לפלני השוכר את הבית אין למשכיר בה כלום שכל השוכר כלוקח גמור הוא לזמן שכירותו וכל הזבל לשוכר לא סוף דבר של בהמותיו אלא אף של אחרים ואף לענין מציאה השוכר קנה אין למשכיר במקום השוכר כלום כל זמן שכירותו והוא הענין שאנו אומרין כן בתלמוד תמיד בשוכר את מקומו אלמא כל ששכרו אין למשכיר בו כלום וזכה השוכר לא נשכרה כלל לשוכר והרי היא של משכיר מכל וכל ואין בה שום רשות לשוכר הכל למשכיר ואפילו עמדו שם בהמותיו של שוכר שהרי השוכר בה כשאר בני אדם ולא הוצרך במשנתנו ללמדנו דברים אלו כלל:

נשכרה לשוכר לעשות בה בכדי תשמיש שלו והשאירה המשכיר לעצמו לכל שאר דברים אע"פ שלא נתן לו רשות בהדיא להכניס שם בהמותיו הרי הם בכלל תשמישו וכל שנזדבל שם מחמת בהמותיו של שוכר לשוכר הואיל ובכדי תשמישו יש לו רשות בחצר אינו מפקירו אצל המשכיר וכל שנזדבל שם מחמת בהמות של אחרים הרי הם למשכיר ואע"פ שלא ידע בכך שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזו היא שדברה עליו משנתנו והוא שאמרו על האפר היוצא מן התנור והכירים אפילו באו אחרים ונשתמשו בה שהאפר לשוכר מסתמא אין הבאים מפקירין אותה אלא אצל שוכר מצד שהשוכר מקבל בהם טרח העשן ואף שהם דברים הצריכים סיוע ושוכר ובני ביתו מזומנים לסייע:

זו היא שיטה הנראית לי בדין זה ומה שאמרו לא צריכא בחצר המשכיר פירושו שעיקרה נשארה למשכיר אע"פ שיש לשוכר בה רשות במקצת וגדולי המחברים מפרשים בה שאפילו בחצר השכורה מכל וכל זכה המשכיר בכל שבא שלא מחמת השוכר שחצרו קונה לו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן הדין אצלם במציאה וקשה לדבריהם מה הוצרך לומר בחצר דמשכיר והלא אפי' נשכרה לשוכר כן ויש מתרצים לדבריהם שלא תפש לשון משכיר אלא שכל שנשכרה לשוכר אין הדבר מצוי ליכנס בה בהמות שלא בידיעתו ומ"מ אין להקשות להם ממה שאמרו בשוכר את מקומו שדעת אחרת מקנה אותן שאני שעל דעת כן השכירה לו שתקנה לו מקומו לאותו דבר ששכרו לו ומ"מ הדברים זרים:

כבר ביארנו בחצר המשתמרת שקונה לו לאדם אפילו שלא מדעתו ר"ל אע"פ שאינו יודע שהגיע אותו דבר של הפקר לשם כגון שלא היה עומד שם ושלא הוגד לו שכן מכיון שהגיעה המתנה או דבר זה של הפקר לחצרו קנה אבל חצר שאינה משתמרת כגון שדה לא קנה אלא אם כן היה עומד בצדה ושיאמר זכתה לי שדי אא"כ בקצת זכיות כמו שביארנו בפרק ראשון:

חצר זו שאינה משתמרת אפילו קדם ואמר כל מציאות שיבאו היום בחצרי תזכה לי לא אמר כלום ואם אמר כן ויצא לו שם מציאה בעיר זכה לו מכיון שנודעה המציאה לכל ונודע גם כן דבורו הדבר ידוע שהכל מסלקין עצמם ממנה ועשו את שאינו זוכה כזוכה:

כל שביארנו בחצר שהוא קונה לו לא סוף דבר שהגיע הדבר לקרקע החצר אלא אף משנקלטה באוירה שכל לענין זכיה משנקלטה זכה ואחר הבא ונוטל מתוך האויר לא זכה ואם היה אויר שאין סופו לנוח בחצר זה כגון שהזמין כלי לקלטו באויר אע"פ שלא הדביקו או כגון שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ויצא לו בפתח אחר אם קדם בו אחר לא קנאו בעל חצר זה מצד קליטת אוירו:

המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה כלל והרי רפת שבה למשכיר בכל ענין:

יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך ובאו ממקומם מאליהם וקננו בחצר של אחד שלפני שובכו אם רצה זה ליטול חייב בהם בשלוח הקן ואין אומרין שחצרו זכה לו בביצים והרי הביצים מזומן וכל שהביצים מזומן אינו בדין שלוח אלא אף הביצים אינן בדין מזמן שלא זכתה לו חצרו בהם שהרי אף לבעל השובך עצמו לא זכה לו שובכו בביצים ואפרוחים כמו שביארנו במס' חולין ומפני זה לא זכתה לו חצרו בהם מפני שאסור לאדם לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שהאם רובצת עליהם והילכך לא קנאן שמאחר שאין הוא יכול לזכות בהם לא זכתה חצרו בהם ונמצאו אף הביצים בשאין מזמן וכן הדין בבעל השובך בשובכו וחייבים בשלוח הקן:

יונים אלו שקננו בחצרו של זה אע"פ שאמרו לא זכתה בהם חצרו יש בביצים או אפרוחים גזל כיצד אם שלח בעל החצר אם האם זכתה לו חצרו מיד בביצים או באפרוחים וכל שכן אם הגביהן והרי כל הנוטלן יש עליו דין גזל גמור ואם עבר ונטל והגביה קודם שלוח וזכה בהם בהגבהה אע"פ שעבר יש כאן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור הואיל ובעברה זכה בהם וכן אם נטלן אחר קודם שלוח עבר ויש בהן גזל אלא שאינו גזל גמור אפילו בא קטן ונטלם קודם שלוח אע"פ שלא עבר שהקטן אינו בר שלוח ולא זקוק לחזרה מצד דרכי שלום מ"מ אביו חייב להחזיר מפני דרכי שלום:

האימהות אין בעל החצר... יש לו בהן דין גזל מפני דרכי שלום שעדין לב בעל השובך עליהם וטענה שלהן מצד מה שאמרו בבבא קמא אין פורסין נשבים ליונים אלא אם כן הרחיק מן העיר שלשים ריס ואם יוני עליה הם זכה בהם בעל החצר ואעפ"כ אחר שנטלן אין בהם גזל גמור שאין דעת בעל החצר סומכת עליהן ושמועה זו כבר כתבנוה במסכת חולין וכמעט שנטינו לדרך אחרת והכל עולה לטעם אחד:

כל דבר שסופו לזכות בה אחד וכבר הוחלה זכייתו אלא שלא נגמרה הואיל והוחלה ונתן לבו עליה אסור לאחר לכתחלה לזכות בה ודבר זה יצא לך ממה שאמרו בכאן כיון דנפק ליה רבה דעתיה עילוה:

המשנה השמינית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ואמר על זה המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר ומעשה בצפרי באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חדש העבור אמר הר"ם אין הלכה כרשב"ג ולא כר' יוסי אלא כל זמן שאמר דינר לחדש ואפילו אמר כך וכך לשנה כלו למשכיר לפי שעקר אצלנו הכל הולך אחר הפחות שבלשונות וקרקע בחזקת בעליה קיימת ולפיכך אמרו כלו למשכיר על איזה ענין שיהיה:

אמר המאירי המשכיר בית ונתעברה השנה נתעברה לשוכר פי' הואיל ושכרה לשנה או ששכרה סתם אלא שאמר דור בה לחשבון מנה לשנה אבל אם השכיר לחדשים ר"ל שהזכיר לו דור בה לחשבון סלע בחדש נתעברה למשכיר מעשה באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה זהוב לחדש והרי שהזכיר לו חשבון שנה וחשבון חדש ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יחלקו את חדש העבור ומ"מ אין הלכה כן אלא כלו למשכיר כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: