מאירי על בבא מציעא רא

הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חזרה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:

החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע חולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואע"פ שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:

היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין שלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:

היורד לתוך שדה חברו ונטעה אילנות שלא ברשות אם היה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה וזהו שכר טרחו והוצאתו וכתבו גדולי המפרשים במסכת כתובות פרק נכסים דוקא בשהיתה הוצאה שיעור שבח וכן כתבו שאם בעל הקרקע אף הוא עובד אדמה וכן שהוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו אלא דמי נטיעותיו שבאותה שעה ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהוא יפה לזרעים יותר מאילנות או שבעלים די להם קרקעות נטועים ורוצה בשדה ליזרע שמין לו וידו על התחתונה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ואם שבח יתר נוטל הוצאה בא בעל השדה וגדר את הנטיעות והראה עצמו כשמח בהן שמין לו וידו על העליונה שאם הוצאה יתרה נוטלה ואם שבח יתר נוטלו ויש מפרשים ידו על התחתונה ליפרע בפחות שבשתלים וידו על העליונה ליפרע כגדול שבהם מפני שלדעתם אי אפשר ליורד שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין ליטול בשבח היתר על ההוצאה אלא שכל ששבח יתר על הוצאה נוטל הוצאה בפחות שבשכירים ואם הוצאה יתרה נוטל שבח:

לא נתפייס הנוטע במה ששמו לו הן בשדה העשויה ליטע הן בשדה שאין עשויה ליטע ואמר הריני עוקר אילנות שנטעתי אין שומעין לו שהרי מ"מ עד עכשו ינקו והכחישו את הקרקע לא נתפייס בעל במה שחייבוהו ליתן ואמר לו עקור אילניך לא הוזכר דין זה בגמ' ומ"מ גדולי המחברים כתבו ששומעין לו ויש חולקין שאם כן לא הושוו המדות וכל שאין הלה יכול לומר הריני עוקר אף הוא אינו יכול לומר עקור ומ"מ נראה כדעת ראשון שאין כופין את האדם לבנות ולנטוע וכן אם היו מעות ולקח בהם סחורה שלא מדעת בעלים רצו נותנין שכר טרחו לא רצה חייב לשלם הקרן:

היורד לתוך חצר חברו ובנאה שלא ברשות כתבו גדולי הפוסקים והמחברים שכל החצרות ראויות לבנות והרי הדין בה על הדרך שביארנוהו בשדה העשויה ליטע ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בה לבנותה ומ"מ יראה שהכל לפי מה שהוא אדם ושמא לפי המקום ולפי הענין יש חצרות שאין עשויות ליבנות ודנין בהם לשום לו וידו על התחתונה בא בעל החצר והשלים הבנין או עשה דברים שהראה עצמו רוצה ושמח בו שמין לו וידו על העליונה ובכלם אם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו שהרי אין כאן כחש קרקע אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך לא הוזכר דין זה בגמרא אבל הסכימו ראשי הישיבות להשוות המדות ומאחר שיכול הלה לומר עצי ואבני אני נוטל אף הוא יכול לומר טול עציך ואבניך ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה מצד שיש כאן הפסד גדול ובעצי ואבני אני נוטל הואיל והוא מוחל הפסדו שומעין לו אבל בטול עציך ראוי לומר שאין שומעין אלא שיושב בו עד שיתן הוצאותיו או יתן לו כמה שנישום לו:

וכן יש לחלק בשדה העשויה ליטע אבל בשאין עשויה ליטע יש לומר בו שיהא יכול לומר כן אלמלא השואת המדות והשואת המדות אין ראוי לעכב טעם זה הואיל ואפשר שאינו נהנה בנטיעה וכן הדין בבנין אם ניכר שאינו רוצה בו:

היה בעל שדה או בעל חצר שתל או בנאי כתבו חכמי הצרפתים שאינו נוטל אלא מה שההנהו וכן יראה ששמין בכל אלו לפי מה שהוא אדם ואם ספק בידו לעשות עכשו אם לאו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

יתבאר בשלישי של בתרא שהיורד ברשות אפילו בשאין עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ושהשותף אצל חלק חברו כיורד ברשות הוא ובשמיני של כתבות ביארנו שהבעל בנכסי אשתו קטנה ומיאנה שמין לו כיורד ברשות:

היה שדה של קטן אין מגבין לו כלום עד שיגדל ויתברר דעתו ואם אכל בינתים פירות לגדולי הראשונים ראיתי שעולין לו בחשבון אלא שאם הוא אינו עשוי לשכור ולא היתומים להשכיר הרי הוא בדין הידוע הענין זה במקומו:

גדולי המחברים כתבו שכל שהנוטע או הבונה נוטל הוצאה אינו נוטל אלא דוקא בשבועה בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם היתה השומא נכרת לכל ורוצה ליטול כשער הזול נוטל בלא שבועה וכן הנוטל שבח אין לו שבועה אמר בעל הקרקע נתתי והיורד אומר לא נטלתי אם קודם שומת בית דין היורד נאמן שהדברים מוכיחים שלא ליתן עד שישומו לו אבל אם שמו לו ואמרו לזה תן לו אע"פ שעדין לא נישבע היורד נאמן בעל הקרקע ונשבע היסת שנתן: