מאירי על בבא מציעא ר

כל שמודה מקצת וטען הילך אם הפסיד הוא באותו מקצת כגון שאמר לו חתיכת בגד בת מאה אמה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמשים והילך והרי היא קרועה וחתוכה אין זה הילך וכמו שאמרו כאן בעבדא דקטעא לידיה שדה דחפר בה בורות שיחין ומערות ויראה לי שלא סוף דבר שעשה בידים אלא בכל שהוא חייב על אותו קלקול:

מי שגזל בהמה והזקינה הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה שהרי זקנה אינה חוזרת וכן הדין בכחש שאינו חוזר גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך שהרי הוקשו לקרקעות שאינן נגזלים:

כל שבועות שבתורה מוטלות על הנתבע ושלא לשלם ומ"מ חכמים תקנו בהרבה דברים לישבע וליטול כמו שיתבאר במסכת שבועות:

כבר ביארנו במוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי והלה שותק שזכה הטוען מעתה אף בשתי שדות ושני עבדים זה אומר גדול לקחתי והלה שותק זכה:

כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על כל שמחובר לקרקע ומ"מ אם טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה הראויה ליקצר והודה במקצתן נשבע כמטלטלין גמורים הואיל ואין צריכין לקרקע כלל שכל העומד ליקצר וליבצר לענין זה הרי הוא כקצור ובצור מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזו מצד טענת הילך כבר ביארנוהו בפרק ראשון וזו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים נותנין לה אף בזו דין קרקע ומ"מ אף לדעת גדולי הפוסקים לענין קנייתן הרי הם כמטלטלין שלא לקנות בכסף ובשטר וחזקה שכתלוש דמי ובתורת מטלטלין הוא נקנה וכן כתבו גאוני ספרד בגמ' בתרא פרק הספינה בסוגית הלוקח פשתן ששאלו בה משום דתלש כל שהו קני אלמא אינו כקרקע ליקנות כלו בחזקת מקצתו הואיל ועומדות ליבצר ואע"פ שלענין שבועה פסקו הם שאינן כבצורות הם מפרשים דוקא בשמסרם לשמירה ולא לתלישה אבל כל שמסרם לתלוש כתלושים דמו לענין שבועה וכן לענין אונאה ודוקא בשאין צריכים לקרקע כלל ומ"מ לענין שבועת השומרין אם מסר לחברו לשמור ענבים העומדים ליבצר הרי הן כקרקע ואינן בדין שבועה:

המשנה החמישית והוא מענין משנה שלפניה ולא מכונת הפרק כמו שביארנו במשנה שלפניה ואמר על זה המוכר את זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו רביעית לסאה זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו שטף נהר את זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו אמר הר"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה היא לפי שההנאה לשניהם ביחד ובלבד שיאמר לו קוץ סתם ואם עשו פירות פחות מרביעית אין אדם מקפיד על זה ואם היה יותר יחלוקו אבל אם אמר לו קוץ לאלתר ואפילו פחות מרביעית הם לבעל הקרקע ואם התנה עם הלוקח ואמר לו קוץ כשתרצה ואפילו יותר מרביעית לבעל העצים ומה שאמר שטף נהר את זיתיו הוא בשנעקרו בגושיהם כלומר בעפר שבסביבות השרשים שיוכל האילן להסתפק בהם ושרשי אותו אילן קיימין באותן גושין ובכך יהיו הפירות שעושין כל שלשת השנים לשניהם ואחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע כשיהיו גבוהים שלשה טפחים ושרשי אותם הזיתים קבועין באותן גושין:

אמר המאירי המוכר זיתיו לעצים כגון שהיו זיתיו רעות ומכרן לקוץ לשריפה ושיהה אותם בקרקע עד שהוציאו פירות אם הזיתים רעים כל כך שלא עשו רביעית שמן לסאה של זיתים ויש מפרשים לבית סאה קרקע שהזיתים נטועים בתוכה נטיעה הראויה לבית סאה ולא הוציאו רביעית שמן הרי אלו של בעל הזיתים ואין לבעל הקרקע בהם כלום בטל הוא במיעוטו ואם עשו רביעית ונחלקו בו בעל הקרקע ובעל הזיתים זה אומר זיתי גדלו וכלומר שאע"פ ששניהם גרמו מ"מ זית עיקר וזה אומר ארצי גדלה ר"ל שקרקע עיקר יחלוקו ופירשו בגמ' שאם מכר לו על מנת לקוץ לאלתר אפילו רביעית לבעל הקרקע הוא ואם מכר לו על מנת להשהותם כמה שירצה אפילו פחות מרביעית לבעל הזיתים ומשנתנו בשמכר סתם פחות מרביעית בטל הוא לגבי זיתים ואין אדם מקפיד עליו לתבעו רביעית אדם מקפיד עליו וחולקין ואין לומר בכאן מוציא מחברו שהדבר ידוע ששניהם גרמו והרי שניהם מודים זה לזה תנאי מכירתם אלא שזה אומר דעתי היה כך וזה אומר דעתי היה כך ומ"מ אם זה טוען בודאי על מנת לקוץ מכרתי וזה טוען בודאי על מנת להשהות מכרת רואין הזיתים ברשות מי ונעשה חברו מוציא וכו' ורביעית שאמרו פירושו רביעית אחר שיסלק ממנו כשיעור מה שהוציא במסיקה ודריכה ורביעית זה פירושו רביעית לוג:

שטף נהר את זיתיו פי' לא על זה שלקחן לעצים הוא חוזר אלא אחד שהיו לו זיתים חשובים בקרקע שלו ושטפם נהר ונתנם לסוף שדה חברו ונשרשו לשם והוציאו פירות זה אומר זיתי גדלו ר"ל שהם עיקר וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו וענין זה במקום שאין היאוש קונה בו כגון בעלים מרדפין או במקום שאפשר להציל ופירשו בגמ' דוקא שנעקרו בגושיהן בכדי שיכולין לחיות בעפרו שאף הוא פטור מן הערלה בכך אע"פ שנטעו במקום אחר ובתוך שלש שנים שנמצא שאין בעל הקרקע עושה לו כלום שהרי אלו מצד קרקעו אתה בא לא היה יכול ליהנות בתוך שלש אלא שמחמת גושיהן הוא ומ"מ חולק עמו מפני חסרון זריעת מקום האילן ואע"פ שאלו נטע הוא היה חסר מקום האילן ולא היה אוכל כלום בתוך שלש מ"מ הואיל ואלו נטע הוא מתחלה לא היה נוטע אלא נטיעות רכות ולא בעלות צל והיה זורע תחתיהן ירק שהיה נהנה בו כשיעור אכילת חציין של פירות אלו אבל לאחר השלש הכל לבעל הקרקע שהרי אומר אף אני היה בידי ליטע כשבא זה וניטע מאליו והייתי אוכל עכשו את כלן ואין לו לבעל הזיתים אלא דמי הנטיעות ואלו אמר זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו משום חבוב ישובה ויש פוסקין כן אף בחוצה לארץ ומפרשים בשמועה זו ארץ ישראל קרקע של ישראל ואין דנין אותו כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה שבשדה העשויה ליטע ונטעה טרח בכל עניני עבודת הקרקע אבל בזו לא טרח כלום והילכך אין לו אלא דמי הנטיעות:

זהו ביאור המשנה ועל הדרכים שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: