מאירי על בבא מציעא יט

בעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אדם אחד ולקטה ואמר הריני מלקט פאה זו לפלוני העני אם זה המלקט הוא עני זכה זה שלקט בעבורו מתוך שהיה זה רשאי לזכות לעצמו זכה לחבירו אבל אם הוא עשיר לא זכה לו אלא יתננה לעני הבא ראשון ואין אומרים מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ורשאי לזכות לעצמו ומתוך שזוכה לעצמו יזכה לחברו שאין אומרים מגו פעם אחר פעם בדבר אחד ומ"מ בעל הבית עצמו אפילו הוא עני אם לקטה לפלוני עני לא זכה הלה שהרי בעל הבית אפילו הוא עני אי אפשר לו לזכות לעצמו שאפילו העניים מוזהרים על שלהם ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה הרי מ"מ יש כאן תרי מגו:

תופש לבעל חוב אם חב לאחרים לא זכה הלה לו הא אם אינו חב לאחרים זכה לו וכיצד הוא דבר זה כבר ידעת שאין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה זכה בהם ואע"פ שיש בעל חוב קדום ממנו הרי שהיה ראובן חייב לשמעון וללוי ויהודה ובא נפתלי ותפש ממטלטלין של ראובן לזכות בהם לצורך שמעון שהוא אוהבו ולא הגיעו עדין המטלטלין ליד שמעון לא זכה שמעון בתפישתו של זה הואיל ותפישתו מחייבת לאחרים ר"ל לוי ויהודה הא אם לא היה חייב לאחרים זכה שמעון בתפישתו של נפתלי ואין הלוה יכול להוציא מידו ולומר לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יתבאר לך במסכת גיטין פרק ראשון שאם אמר לו הלוה זכה בזה בשביל פלוני או תן דבר זה לפלוני בחובו זכה לו אף במקום שחב לאחרים אבל כל שלא אמר לו הלוה כן אפילו הוא בא בשליחות המלוה לא זכה לו וכמו שאמרו במסכת כתובות פרק הכותב יימר בר חשו אסיק מאה זוזי לההוא גברא מית ההוא גברא ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפשה ניהלאי אזל תפשה פגעו ביה רב הונא ורב יהושע אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן דלא קני תפשוה אינהו מפני שהיה אותו האיש חייב להם גם כן ויש בדין זה ענינים יתבארו עניניהם במסכת גיטין בע"ה כגון אם היה חייב זה הלוה לזה התופש שנמצא זה יכול לתפוש לעצמו ועל איזה צד נסתלק הלוה מאחריותן ונכנס התופש במקומו והכל יתבאר שם בע"ה וכן יתבאר שם מה שצריך לבאר על משנה זו שיראה ממנה שלשון תנה לי אינה כלשון זכה לי ושם אמרו כל האומר תנו כאומר זכו דמי:

יש מי שאומר שאין אומרים תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים שקנה אלא בתפש בחיי לוה ומת הלוה שקנה לאחר מיתתו הא כל שהלוה חי יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שהרי אף פורע חוב של חברו שלא מדעתו פטור כמו שיתבאר במקומו ואין דברים אלה נראין ושם נבאר מאיזה צד ראוי לחלק בין זה ובין פורע חובו של חברו שלא מדעתו:

השוכר את הפועל לעשות לו מלאכה סתם ומצא אותו הפועל מציאה הרי אותה מציאה שלו ר"ל של פועל ואין צריך לומר אם שכרו בפרט למלאכה אחת כגון לנכש או לעדור או כיוצא בזה ומ"מ אם שכרו ללקט מציאות כגון שנפסק הנהר ושכרו ללקט דגים או ששכרו ללקט זהב בין החולות יתבאר למטה שכל מציאותיו לבעל הבית ויראה לי כן אם שכרו לצוד דגים בים במצודתו והעלה מצודתו ארנקי או מציאה אחרת:

פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום שנ' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אלא שיש לדון עליו בקצת דברים יתבארו במסכת זו בע"ה:

מגביה מציאה שלא אמר לו חברו להגביהה אלא שהיה בלבו להגביהה לצרך חברו אינו כלום אא"כ אמר בפירוש וכמו שאמרנו במלקט את הפאה שצריך שיאמר לפלוני עני אני מלקטה:

המשנה הרביעית וכונתה ככונת שלפניה ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה אמר המאירי ראה את המציאה ונפל לו עליה ונתכון לזכות בה בנפילה זו לא קנה ואם בא אחר והחזיק בה זכה בה ואע"פ שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"מ בזו הרי גלה דעתו שאינו רוצה לקנות בתחום ארבע אמות שאלו כן לא הוצרך להפיל עצמו עליה ומאחר שגלה דעתו בכך אינו קונה במה שאינו רוצה לקנות ומ"מ אם אמר בשעה שהוא מפיל עצמו עליה הריני רוצה לקנות בד' אמות קנה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ארבע אמות של אדם זוכות לו ר"ל שאם היה שם מציאה או נכסי הפקר משבא לו לתחום ארבע אמות של אותה מציאה זכה אע"פ שלא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות בכך ודבר זה תקנת חכמים היא שמא תאמר והלא אף בגט אמרו כן אלמא מן התורה הוא יש אומרים שאינו אלא מתקנה אלא שהפקר בית דין הפקר והפקירו כל אותן ארבע אמות ואני אומר שבגט אינו אלא מן התורה אחר שאין כאן מערער הרי הוא כידה אבל בדבר שיש בו מערערים אחרים הוצרכו לתקנת חכמים ויש מפרשים מכאן שלא נאמר דין ארבע אמות בגט אלא בסימטא ותקנה זו שלא יבאו לידי מריבה ומכיון שיראוה תוך ארבע אמות של חבריהם יניחוה להם בד"א בסימטא או בצדי רשות הרבים או בשדה שאין לו בעלים הא ברשות הרבים אין ארבע אמות קונין לו מתוך שרבים דוחקין ועוברים ברשות הרבים יבאו תמיד להזדווג תמיד בתוך ארבע אמות ויבאו לידי מריבה וכן שדה של בעל הבית אין לאדם אחר בו דין ד' אמות ואפילו לעני אצל פאה שיש לו רשות להלך בה ליטול את הפאה וכן לא נאמר דין ארבע אמות בענין הקנאה שאם כן הקנאה ומשיכה או מסירה בסימטא במכר או במתנה למה לי יזכהו לו בקרוב ארבע אמות אלא שלא נאמר דין זה אלא במציאה ונכסי הגר ודומיהם:

עני שנטל מקצת פאה וזרק לה מה שנטל על הנשאר מן הפאה לא זכה וכן בעומר השכחה וכן אם נפל לו עליה או פירש טליתו עליה ולא עוד אלא שקונסין אותו ומעבירין ממנו אף מה שנטל ונותנין לעני אחר וכן כתבוה גדולי המחברים ונראה לי הטעם מפני שלא קצר את זו אלא על דעת שיזכה בכלה: