מאירי על בבא מציעא קנה

היה צריך למכור במאה דינרין והשתדל למכור שדה במאה דינרין וטרח ולא מצא ומכר במאתים וכבר נפרע מן המנה והוא יוצא ונכנס על המנה האחר אין אומרים אין זה יוצא ונכנס על שאינו גומר להקנות שהרי לא נצטרך אלא למאה שמאחר שכבר השתדל ולא מצא חביבין עליו קרקעותיו ורוצה הוא ליקח במנה זה קרקע ואינו גומר להקנות עד שיהו בידו כדי שיקח אבל אם לא מצא להדיא מה שיקח ממנו קרקע זה של מנה ולא השתדל על כך ולא טרח לחזר אחר הלוקחים ואלו טרח כבר היה מוצא כן ומ"מ לא טרח ומכר במאתים שמצא לוקחים להדיא ונפרע מן המנה הצריך לו והוא יוצא ונכנס על המנה השני בזה יש ספק שמא רוצה הוא ליקח ואינו גומר להקנות עד שיהו בידו או שמא מתוך שלא טרח למי ימכור במאה נראין הדברים שאין הקרקעות חביבין עליו וגומר ומקנה והילכך הדבר בספק והלוקח שהוא המחזיק זכה ואין יכולין לחזור ואם תפש מוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו אין מוציאין מידו:

מי שהלוה לחברו מנה ופרעו דינר דינר הרי זה פרעון ואין לו עליו אלא תרעומת ולפי דרכך אתה למד שהמלוה אינו יכול לעכב ולומר איני נפרע ממך אלא בבת אחת על הדרך שהלויתיך שאם כן מה מקום לתרעומת לא יטול ולא יתרעם וכן כתבוה גדולי פרווינשאה בחבוריהם וראיה לדבריהם שבמסכת קדושין שאלו בעבד עברי הנמכר לגוי ובמוכר בית בבתי ערי חומה אי ילפינן גאלתו גאלתו משדה אחוזה מה שדה אחוזה אין נגאל לחצאין דכתו' ומצא כדי גאלתו אף אלו וכו' אלמא שאף בשדה אחזה אלמלא שהכתוב צווה כן מן הדין מיהא נגאל היה לחצאין וכל שכן בחוב הן בשטר הן בעל פה הן במשכון:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואמר על זה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו עשרה מילין וזו עשרת מילין ומתה חייב השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר אמר הר"ם אמנם יוכל המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך כשהשכיר לו לשאת משאוי ויחד לו הבהמה אבל אם שכר ממנו לרכוב בה הוא עצמו או לשאת עליה משא אלא שאמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה חייב להעמיד לו בהמה אחרת ומה שאמר חייב להעמיד לו חמור יש בו דינין וזה כי אם יחד לו בהמה ואמר לו חמור זה אני שוכר לך ומתה בדרך אם אותה נבלה שוה דמים שיקצה בהם בהמה יקצה בדמיה בהמה או ישכור בהמה באותה דמים שיוליכהו למקום שפסק עמו ואם המתה אינה שוה כדי שישכור לו בהמה אחרת יחשב לו מה שהלך מן הדרך ויתן לו מה שראוי לו ואם שכר ממנו חמור סתם יעמיד לו בהמה על כל פנים ואם לא העמידה לו לא יחשב לו שום דבר מהשכירות ומה שאמר הבריקה היא שאינה יכולה להלוך מחמת חולי מחליי הבהמות ונשאת באנגריא ר"ל שתלקח לעבודת המלכות מבואר הוא כי המכשולים בהר יותר מהבקעה וכמו כן יתחמם גוף הבהמה בבקעה יותר מבהר למיעוט נשיבת הרוחות במקומות השפלים:

אמר המאירי השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו עשרת מילין וזו עשרת מילין ר"ל שלא שינה ברוב הדרך אלא מהר לבקעה או מבקעה להר ומתה חייב אע"פ שלא מתה בהר מחמת סבה המצויה בהר ולא בבקעה כגון הוחלקה וכן לא מתה בבקעה מחמת סבה המצויה בבקעה ולא בהר כגון הוחמה שמ"מ הואיל והעביר על דעתו של בעל הבית נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ומשנה זו לדעת ר' מאיר היא שנויה שאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכמו שביארנו אבל לדעת חכמים כל שלא מתה מחמת סבה המצויה בדרך זה יותר מן הדרך שהתנה פטור והלכה כדברי חכמים והוא שאמרו אח"כ השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה אם הוחלקה פטור שהרי סבה זו יותר היתה ראויה בהר מתוך שהוא משופע ואע"פ שעבר על דעתו של בעל הבית שכבר פסקנו שהמעביר על דעתו של בעל הבית לא נקרא גזלן להתחייב באונסיה ואם הוחמה חייב שהרי סבת החמימות מצויה בבקעה יותר מן ההר שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר והוחלקה ומתה חייב על הדרך שביארנו ואם הוחמה פטור ודוקא שהוחמה מחמת חום האויר שהרי זו מצויה בבקעה יותר מן ההר אבל אם הוחמה בהר מחמת יגיעת המעלה חייב וכן כל כיוצא בזה וכן הלכה:

שכר את החמור והבריקה ר"ל שנסתמית או שנעשית אינגריא ר"ל שנתפסה לעבודת המלך הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב הלה ליתן שכרו מתה או נשברה חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר ופיסקא זו אין הדין מוחלט בה כסתם המשנה אלא שהיא הלכה על תנאים נזכרים בגמ' ונמצאו שלש פסיקות אלו הראשונה שלא כהלכה והשניה הסותרת דבריה כהלכה והשלישית לא הוברר פסק שלה כסתם המשנה:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו תחת משנה זו בגמרא לבירור ענין פסק זה עם שאר דברים שבאו בה אלו הן:

מאחר שביארנו בפסקא ראשונה שבמשנה זו שאינה הלכה כל שלא מתה מחמת סבה המצויה במקום שהלך יותר ממה שאינה מצויה במקום שהתנה אע"פ שאפשר שאירע אונס זה במקום שהלך ולא יארע במקום שהתנה הואיל ואין לעלות על הדעת כן פטור מעתה הכישה נחש או ארעוה ליסטים וכיוצא באלו פטור אע"פ ששינה הואיל ואין מקום זה מועד לכך יותר מן האחר יראה לי מ"מ שלא הקלו בכך אלא בששכרו סתם להוליכה בהר והוליכה בבקעה אבל כל שהמשכיר התנה שלא לילך בדרך פלוני והלך נתחייב באונסיה ואם הזכיר לו סבה שמחמתה הוא מונעו מדרך זה אפילו לא מתה מחמת אותה סבה הואיל ומ"מ היתה שם הסבה חייב שהרי הוא כעין תחלתו בפשיעה וסופו באונס ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בפרק זה למטה באחד שהשכיר חמור לחברו ואמר לו לא תיזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל בארחא דנרש דליכא מיא אזל בארחא דנהר פקוד ומית חמרא ואמר אין בארחא דנהר פקוד אזלי מיהו ליכא מיא ודנו חכמים הואיל והדבר ברור שהמים מצויים שם אע"פ שאם רצה היה אומר שבדרך נרש הלך חייב שאין מה לי לשקר במקום עדים ואע"פ שזה היה דעת אביי ובכל מקום הלכה כרבא זו לא נאמרה דרך מחלקת אלא שהיה רבא טוען בה מה לי לשקר ואמר לו אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ושמא אף רבא הודה לו בכך שמה שהשיבו אביי לא מצד מחלקת עצמו וסברא שלו אלא כאומר הדבר ידוע שאין אומרים מה לי לשקר במקום עדים וודאי הוא הדין שאם אמר איכא מיא ומ"מ מנפשיה מית שהיה חייב שהרי מ"מ תחלתו בפשיעה אלא שזה היה סבור לפטור עצמו בטענה חזקה שלא היתה שם הסבה והדבר ברור שהיתה הא אם לא היתה שם הסבה כלל יראה מכאן שהוא פטור ואם לא הזכיר לו סבה אלא שמנעו מלילך והלך חייב על כל פנים: