מאירי על בבא קמא פג

שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות בין נתכון לה בין שלא נתכוון לה ואין צריך לומר בתם וכן שורו שבייש בין תם בין מועד פטור:

אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכון לה אע"פ שהמיתה בשוגג פטור מן התשלומין הרי יש כאן דין מיתה וכבר בארנו שכל שיש בו דין מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד ליפטר מן התשלומין:

לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות וכשאנו משיבים עליהם אותה שאמרנו למעלה בשם חזקיה שכל שיש שם דין מיתה אע"פ שאין שם מיתה כלל פוטרת מממון הם משיבים שלא נאמר כן אלא בשהיתה לו על זה כונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כיוון להמית אבל כל שלא כיוון לזה כלל אין אומרין כן ונמצא שאין זו של רב אדא בר אהבה חולקת עם זו של חזקיה והוא שרוב פוסקים פסקו את שתיהם על הדרך שכתבנו ולדעת חכמי הצרפתים חלוקות הם זו בזו ומאחר שהלכה כחזקיה בזו פטור לגמרי אע"פ שלא נתכוון לה כלל ולדעתם אין הלכה כרב אדא בר אהבה וכן היא שנויה בתשיעי של סנהדרין בהדיא וכן פסקוה גדולי המחברים ויש אומרים שאף גדולי הפוסקים לא הביאו זו של רב אדא אלא להודיע ששוורים אפילו נתכוון לאשה פטורים מדמי ולדות שאביי ורבא היו חלוקים בה:

ומ"מ אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה חייב בדמי ולדות על כל פנים: