מאירי על בבא קמא סח

למדת שהתורה לא דברה אלא בשוים שאם בשאין שוים פעמים שאתה מוצא תם חמור ממועד כיצד הרי שור ששוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה שוה דינר או שאין שוה כלום אם תאמר שהם חולקים בחי או בחי ומת הרי יש כאן יותר מנזק שלם ולא יצא מועד להקל עליו אלא להחמיר עליו או כלך לדרך זו שפעמים שהמזיק נשכר כגון שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה והנבלה יפה חמשים וזה אינו שאין מזיק נשכר ואפילו במקום שיש שכר אף לניזק כגון שוה עשרים שנגח שוה עשרים ופחתה בשעת מיתה חמשה דינרין ואחר כך השביחה ועמדה על שלשים בכל כיוצא בזה אין המזיק חולק בשבח כלל אלא כלו של ניזק ומשלם חצין של חמשה דינרין שאם המזיק חולק בשבח הרי הוא נשכר ואם תאמר שלא יטול במה שהשביחה ביתר משווייה אבל מ"מ נעמידה עד עשרים והיותר יהא לניזק וכן כל שהשביחה עד שחזרה לשווייה יהא פטור המזיק אם כן הרי אינו משלם וכתיב שלם ישלם ונמצא שלא אמר ר' יהודה להיות המזיק חולק בשבח אלא לכשיזדמן שתשלומי חצי נזקו עולין כל כך שאף כשיחלוק עמו בשבח יש לו עדין חוב עליו מצד נזקו אבל כל כשיזדמן שאם לא יחלוק מזיק בשבח נמצא נשכר או שאינו מפסיד כלום הופקע דינו שיש בשבח לגמרי ומשלם כל חצי הנזק:

ועל זה הקשו בגמרא אמר ליה רב תחליפא וכו' אימא חד זוזא כלומר שאחר שהעמדנוה עד עשרים וזכינו שאר השבח לניזק כדי שלא יהא מזיק נשכר יפרע עוד המזיק דינר או דבר מועט כדי לקיים שלם ישלם אבל לא שישלם חצי כל הפחת שבשעת מיתה אינו כן שאף ר' יהודה סובר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שיזדמן שאין תשלומין מתקיימין בחלוק השבח בין שניהם לא זכה המזיק בו כלל ומעמידין אותו על פחת מיתה להיות מחצין אותו בחי ולשון מחצין אותו הוא חצי נזק דוקא:

ויש שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא אלא שגורסין אמר ליה רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם יתר מחצי נזק ודבר זה נתבלבלו רבים בפירושו ואף למה שפירשו בו גדולי הרבנים אין לבי מתישב שלפי פירושם היה לו לומר מצינו תם משלם נזק שלם כמו שיראה לך מדבריהם ומה שגרם למפרשים להתבלבל בפירוש דבר זה הוא מפני שהם סוברים לפרשה על מה שסמוך לה ונראה לי שהוא חוזר למה שאמר תחלה שאם בשאינן שוין אתה אומר שיחלקו בחי ובמת פעמים שהתם חמור מן המועד כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה יפה דינר ומכיון שלא הפקעת דבר זה אלא מצד שלא יצא מועד אלא להחמיר תינח כשהוא על צד שהתם חמור יותר על הדרך שכתבנו או בדרך שאין למועד חומרא עליו כגון שיארע אף זה לחשבון נזק שלם כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמנים והנבלה יפה ששים שאם תחלוק בחי ובמת הרי יש כאן נזק שלם ואין חומרא למועד וזה אי אפשר שלא יצא מועד אלא להחמיר הא מ"מ לר' יהודה כשיארע שיהא המועד חמור אלא שיש כאן יותר מחצי נזק אין לו טענה להפקיעה כגון שור שוה מנה שנגח שוה שמנים והנבלה יפה חמשים שאם תחלוק חי ומת גובה שבעים וחמשה דינרין והרי התם משלם יותר מחצי נזק ונמצא טעם מזיק נשכר נדחה בחד זוזא וטעם מועד למה יצא נדחה בשאלה זו ובאה התשובה על זה אית ליה לר' יהודה וכו' וכל שאין שוים הוא מחזירו לטעם פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי שפירושו חצי נזק דוקא כמו שכתבנו בלשון מחצין וכו':

ויש גורסין את שתיהן וחוזרת האחת לכשיארע למזיק יותר מחצי נזק והאחרת לכשיארע שלא יפרע כלום או שיהא נשכר:

ולענין פירוש נמצאת למד ששני מינין יש בידך לדחות בהם שלא לפרש חלוקת חי ומת הנזכרת בתורה בשאין שוין אחת שלא לחייב את המזיק ביתר מחצי נזק או ביתר מן המועד והאחרת שלא להיות המזיק נשכר או שאינו משלם ועל הראשונה אתה מפיל קושית מצינו תם משלם יתר מחצי נזק ועל השניה אתה מפיל קושית אימא חד זוזא על הדרך שביארנו ומ"מ לענין פסק אינו משלם אלא חצי נזק ואינו נפקע ממנו ולא דבר הכתוב אלא בשוין וכשיש שם שבח נבלה אין המזיק חולק בו אא"כ מתקיימין תשלומין אח"כ וכל שאין תשלומין מתקיימין מעמידין אותו על פחת מיתה וכל השבח לניזק:

ומ"מ רבותי תופשין בה שטה אחרת והיא שכל ששבח ביתר משווייה עד שאם יחלוק המזיק בשבח לא יתקיימו בו תשלומין אין מעמידין אותו מכל וכל על פחת מיתה אלא כך עושין שתחלה נותנין את השבח הממלא את הפחת לניזק ומחשבין את הפחת למזיק לשלם חציו ומ"מ אם יש שם שבח יתר על כל הפחת חולק בו המזיק ובלבד שיתקיימו בו קצת התשלומין כיצד שור שוה עשרים שנגח שור שוה עשרים ובשעת מיתה נפחת מארבע סלעים ועמד על סלע והרי פחת מיתה מחייבו בשמנה דינרין אחר כך השביחה ועמדה על עשרים שנמצא שחזר הפחת במקומו כל השבח לניזק ומשלם המזיק כדינו שמנה דינרין ואם השביחה ועמדה על שלשים דינרין הרי שאחר שחזר הפחת למקומו יש כאן עוד ריוח עשרה דינרין כל אותן שש עשרה דינרין שהוצרכו מן השבח למלא מקום פחת המיתה הן לניזק ואין למזיק בהם כלום ונמצא שהוא חייב שמנה דינרין אלא שאחר כך חולק באותם העשרה דינרין היתרים ונמצאו שניהם מתקיימין שהוא זוכה במקצת השבח ומשלם משלו שלשה דינרין וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם עלתה נבלה זו לשלשים וששה דינרין שאם יטול אף בשבח היתר אינו משלם כלום יראה לי אף לשטה זו שהוא חייב לגמרי ומעמידין אותו על פחת מיתה אבל רבותי מפרשים בזו שאין כאן חשבון אלא זה נוטל שורו וזה נוטל נבלתו שאין כאן היזק ולא נאמר ישלם בענין זה והרי הוא כשור שוה כמה שנגח שור שוה כמה והנבלה שוה כמה שהיה השור שוה שאין כאן נזק כלל שכל שאחר שניתן שבח הממלא את הפחת כלו לניזק היה שם שבח יתר עד שחציו מגיע בחצי הפחת הראוי להשתלם אין כאן עוד תשלומין ונראין דבריהם יותר מדברינו לענין סברא אלא ששטת הסוגיא מוכחת כדברינו וגדולי המפרשים טרחו בזו הרבה ולא נתבררו לי דבריהם ואף גדולי המחברים קצרו בה ולא נתברר בדבריהם כל הצריך ואפשר שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא ומפרשים בענין זה שכל שיש שם שבח כמה שיהיה משלם זה קימעא ונפטר ומ"מ אין שטת הסוגיא מוכחת כן:

המשנה העשירית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי ואמר על זה יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו וחייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור והוא שסמא את עין עבדו והפיל את שנו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ובאמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנדון בנפשו אמר הר"ם עוד יתבאר לך כי המבייש ואפילו הוא אדם לא יתחייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כל שכן כשביישו שורו שהוא פטור וכבר ידעת כן מן העיקרים שלנו אין אדם מת ומשלם וביארנו זה בשלישי ממסכת כתובות ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שנו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפירש הכתוב זו היא חובה שנתחייב בה:

אמר המאירי יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור וכן לכל ארבעה דברים חוץ מן הנזק שהרי נאמר איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והוא שבייש על דרך שורו ר"ל שנתכון להזיק חייב אף על הבשת אע"פ שלא נתכון לבייש שכל שמתכוין להזיק הרי הוא כמתכוין לבייש שור שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור ר"ל שלא יצא לחירות בכך והוא שסימא חייב ר"ל שיצא לחירות שורו שחבל באביו ובאמו הוא חייב בנזק והוא שחבל פטור מן הנזק שהרי יש עליו חיוב מיתה שור שהדליק את הגדיש בשבת חייב בחצי נזק שהרי מ"מ משונה הוא וכמו שבארנו בכלב שנטל את החררה והוא שהדליק פטור שהרי חייבתו שבת בנפשו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין אסור מלאכה של שבת כל המקלקלים פטורים ולא נאמר בחובל ומבעיר שהם חייבים אלא שמכוין לתקון כגון חובל וצריך לדם היוצא מן החבורה לכלבו או לדבר אחר וכן מבעיר שצריך לאפרו הא כל שאין כונתו אלא לקלקל פטור כשאר מקלקלין ואם חבל בחברו או הדליק גדישו לנקמה שהוא מתקן אצל יצרו גדולי המחברים דנין אותו כמתקן אלא שהם דברי תימה וכבר הארכנו בה במסכת שבת פרק אורג: