מאירי על בבא קמא סז

לוה אחר הנגיחה וקדמו בעלי חובות אלו של מזיק ותפסוהו בחובם אע"פ שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה הרי המוזק חוזר ולוקחו מהם ולא עוד אלא שאף אם קדמו הבעלי חוב לניזק וכן שתפשוהו חוזר הניזק ונוטלו שהרי אף אם היה שלהם במוחלט מגופו של שור הוא גובה ואין בזו הפרש בין עמד בדין בין לא עמד בדין:

מועד שהזיק הואיל ומן העליה הוא משלם לא הוחלט גוף השור ובין עמד בדין בין לא עמד בדין מכרו מזיק או נתנו או הקדישו מה שעשה עשוי ואם שחטו פחת שחיטה שלו ואם קדמו בעל חוב ותפשוהו אפילו הזיק עד שלא חב מה שתפסו תפסו ואפילו לא נשאר לו לפרוע כדי היזקו שאין הניזק אלא בעל חוב ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ואין זה כאפותיקי הואיל ואין שעבודו על גופו בפרט:

לענין קרקע מ"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה וחוזר הקדום ונוטלה הימנו כדין לוקח ואף על פי שאפשר לומר שאין הדבר דומה ללוקח שהלוקח לא היה לו ליקח אבל זה שכבר הלוה ראוי היה ליטול אעפ"כ הקודם זכה ובלבד שנכתב בשטר דקנאי ודקנינא כמו שהתבאר במקומו:

זה שבארנו שהוחלט השור שאלו בתוספות שהרי פלגא נזקא קנסא הוא וקנס אין זוכין בו עד שעת העמדה בדין שהרי בראשון של מכות אמרו לר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא אמרו העדנו והוזמנו בבי דינו של פלוני אין משלמין על פי עצמן עד שיאמרו העדנו והוזמנו ונתחייבנו בבי דינו של פלוני וכן אמרו שם באו שנים ואמרו בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבא היה או בערב שבת היה משלמין מצד הזמתן עד שיאמרו גנב וטבח ונגמר דינו כמו שהתבאר שם בסוגית המשנה השביעית אלמא שאין זכיית קנס עד שעת העמדת בדין ותירצו שזה שאמרו הוחלט השור כך הוא פירושו שכשיבאו לב"ד וישומו את הנזק יאמרו לו בית דין הרי הנזק עולה לכך והוא משתלם מגופו זכה הניזק בגופו של שור בכולו או חלקו לפי הנזק וזה שאם מכרו או הקדישו המזיק אינו מכור ומוקדש מפני שמאחר שהדין נותן להחליטו בידו של זה כשיודע הנזק הרי הוא כמוחלט בידו מעכשו וחזרו והקשו ממה שאמרו ברביעי של כתובות לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואין אומרים שבשעת גמר דין זכה האב למפרע משעת הפתוי ותירצו שאין אומרים כן אלא במה שדינו שוה בשעת העמדה בדין לשעת המעשה:

ויש מתרצים בכלם דשאני קנס של נגיחה דרחמנא אמר ומכרו וכו' דאמזיק ואניזק קאי ויש עוד מתרצים דבשור אינו מחוסר גוביינא שהרי מגופו משלם אבל שאר קנסות מחוסרים גוביינא אלא שקשה לזה שהרי בפרק מרובה אמרו מעידים אנו בפלוני שהפיל את שנו וסמא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו וכו' ומקשי אי דלא עמד בדין וכו' אע"פ שאין כאן חסור גוביינא ומ"מ זו מיתרצת בתירוץ שלפניו ומ"מ עדין קשה לפרש הואיל ואלו הודה שיפטר היאך הקדישו מוקדש ואנן דומיא דביתו בעינן ואפשר שכל שלא הודה כביתו הוא וגדולי המפרשים תרצו דשאני קנס זה משאר קנסות שקנס זה כבר הזיקו במעשה מה שהוא משלם מה שאין כן בשאר קנסות ואע"פ ששלשים של עבד כן בזה אינו משתלם מגופו ולי נראה שזהו עיקר הטעם שמאחר שהחמירו על הניזק שלא להשתלם אלא מגופו הקלו עליו להחליט השור בידו מעכשו ושאר קנסות שכלם משתלמים מן העליה לא הקלו בכך ואע"פ ששחרור העבד בשן ועין גופו הוא מתוך שהדבר קרוב להיות העבד מזייף בכך הזקיקוהו לברר בהעמדה בדין:

מזיק שעבודו של חברו לדעת האומר פטור דוקא באפותיקי מפורש כעין שור תם שאין תשלומיו אלא מגופו הא באפותיקי סתם אין היזקו יותר משטפה נהר שהוא גובה משאר נכסיו ולא סוף דבר בשהזיק המשעבד אלא אף באחר כן שכל שבאחר פטור אף במשעבד כן ומזיק שעבודו עצמו כבר ביארנו שיש פוסקים שהוא חייב מכח דינא דגרמי ואף לדעת האומר שהוא פטור בחפר בו בורות שיחין ומערות חייב ומ"מ קצת מפרשים טורחים לפרש שלא לדמות מזיק שעבוד לדינא דגרמי ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא שהמזיק שעבוד בדנפשיה קא עבד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד אלא שנראין הדברים שלא לחלק ביניהם בענין ולחייב אף במזיק שעבוד כמו שכתבנו ברביעי של גיטין וחלוק שבין לשונות אלו ר"ל מזיק שעבוד ודינא דגרמי וכן חלוק שבין שניהם לדבר הגורם לממון וגרמא בנזקין והיזק שאינו ניכר כלם יתבארו בקצת מקומות של מסכתא זו בע"ה:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והזיקו בפחת חמשים זוז שנמצא חצי נזקו עשרים וחמשה דינרין ושבח הניזק אח"כ עד שעמד בשעת העמדה בדין בארבע מאות זוז והרי הניזק אומר שאם לא הזיקו היה עומד בשמנה מאות זוז ונמצא חצי נזקו מאתים דינרין נותן לו כשעת הנזק שהוא עשרים וחמשה זוז ולא סוף דבר שבא שבח זה על ידי פטומו של ניזק שאין לומר לו אלמלא היזקך היה עולה לשמנה מאות זוז שהרי לפעמים הפטום מועיל יותר כשמוצאו כחוש ולא עוד אלא שכשמוצאו שמן לפעמים מזיק לו אלא אף בשבח מאליו וכן אם המזיק אומר מה הפסדתיך והלא עכשו שוה יותר חייב מ"מ שהרי אף הוא אומר אלמלא הזיקך היה עולה שבחו יותר ומתוך כך נותן לו כשעת הנזק והוא עשרים וחמשה דינרין:

כחש הניזק ועמד בשעת העמדה בדין על מנה והרי ניזק אמר שחצי נזקו חמשים והמזיק אומר שבשעת הנזק לא היה חצי נזקו אלא עשרים וחמשה דינרין נותן לו כשעת העמדה בדין והוא חמשים זוז בחצי נזקו ופרשוה למטה בשכחש מחמת אותה מכה ואין זה דומה לפחת נבלה שמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין שהיוקר והזול מאליהן באין וסרחון הנבלה וקלקולה ידוע והיה לו לניזק למכרה לאלתר אבל בזו אדם סבור לפעמים שתתרפא והיא מתקלקלת והואיל וקלקול זה בא מחמת מכה זו הרי הוא אומר קרנא דתורך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה אין למזיק להתחייב בו בכלום:

שבח המזיק והרי שהוחלט ביד הניזק לחלק שמיני שבו כשיעור חצי נזקו של ניזק אם בא שבח זה מאליו הרי זכה הניזק גם כן בשבח שבו לחלק שמיני שבו ואם בא על ידי פטום אינו נוטל אלא עשרים וחמשה דינרין כשעת הנזק ואע"פ ששאר שותפין שפטם אחד מהם אינו נוטל כל השבח לעצמו טעם הדבר ששותף הגמור על דעת השתוף הוא משביח ושניהם סומכים זה על זה אבל זו אינה שותפות גמורה ואין המזיק מפטם להועיל כלום לניזק ואף הניזק אין דעתו סומכת על כך:

כחש המזיק ועמד על מנה הרי הניזק הואיל ונעשה בו שותף מפסיד חלקו ואינו נוטל אלא שנים עשר דינרין וחצי ששמינית השור הוחלט לו אם לריוח אם להפסד ומ"מ אם כחש מחמת מלאכה יראה שאין הניזק מפסיד בזו:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז נחלקו ר' יהודה ור' מאיר בגמרא אם זהו שור האמור עליו בתורה ומכרו את השור החי אם לאו לר' יהודה זהו שור האמור בתורה שכשאתה מחלק חצי החי וחצי המת נמצא לכל אחד מאה ועשרים וחמשה דינרין ונמצא כי אחד מפסיד שבעים וחמשה דינרין שהוא חצי הנזק ולר' מאיר אין זה שור האמור בתורה שלא אמרה תורה לחלק את המת שהנבלה לניזק הוא ואין לניזק בחי אלא שבעים וחמשה דינרין ואי זהו שור האמור בתורה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שהם מחלקים את החי ומה שנאמר וגם את המת יחצון פירושו פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואין המזיק חולק בנבלה לא בפחת ולא בשבח אלא לניזק היא ונמצא ששניהם מודים שכל שהשוורים שוים למאתים והנבלה יפה חמשים כל אחד נוטל מאה ועשרים וחמשה דינרין ומפסיד שבעים וחמשה דינרין אלא שהם חולקים בענין הנבלה ולא בענין פחת שלה שאף ר' יהודה מודה שהפחת לניזק שהרי במועד נאמר כן בפירוש והמת יהיה לו ולא מצינו תם חמור ממועד ואע"פ שלענין שמירה פחותה כגון קשרו במוסרה ונעל בפניו בכדי שיכול הפתח לעמוד ברוח מצויה ולא ברוח שאינה מצויה תם חמור ממועד טעם הדבר מכח המקראות שהכתוב תלה ענין המועד בשמירה כמו שיתבאר בפרק רביעי במשנה שביעית שבו כמו שיתבאר אבל בשאר דברים לא מצינו תם חמור ממועד ובמה נחלקו בשבח נבלה ששבחה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שלדעת ר' מאיר כלו של ניזק ולדעת ר' יהודה אף מזיק חולק בה והלכה כר' יהודה ובתנאים ידועים שאנו מבארים בסמוך: