מאירי על בבא קמא סא

המשנה החמישית והכונה לבאר בה החלק השני בהזק הבא לבני אדם מזה לזה דרך פגיעתם ואמר על זה שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני זה בא בחבתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שזה רשות להלך וזה רשות להלך [היה בעל קורה ראשון וכו'] אמר הר"ם זהו כשהיה הנופל יכול לקום ולא קם אלא שעמד מושכב עד שכשל בו זולתו ולכן הוא חייב אבל אם לא היה יכול לקום וכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שאמרנו נתקל אנוס הוא היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לו בעל חבית עמוד פטור היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בעל קורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לו לבעל הקורה עמוד חייב וכן זה בנרו וזה בפשתנו כל זה מבואר:

אמר המאירי שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני ואע"פ שהנתקל אנוס הוא פירשו בגמרא טעם חיובו מפני שהיה לו לעמוד ממקום נפילתו ולא עמד וחיוב זה אם נתקל השני בכליו של ראשון צריך שיתכוין הוא לזכות בכליו או בחרסיו שאם לא כן הואיל והפקירם אין זה בור מאחר שנעשה באונס כמו שבארנו בנשברה כדו ולא סלקה ואם הוזק בגופו אינו צריך כלום שאין גופו בתורת הפקר ומ"מ אם לא היה לו שהות לעמוד פטור אע"פ שהיה לו להזהיר ואפילו היה לו לעמוד אם הזהיר פטור ודבר זה בשהוזק גופו של שני אבל כליו שהוזקו פטור שאין חיוב כלים בבור:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו זה בצד זה ופגעו זה בזה ונשברה כדו של זה בקורתו של זה הרי אין כאן תורת בור כלל שאין כאן תקלה ברשות הרבים וחזר הענין לנזקי אדם והדבר תלוי בפשיעת המוזק ומתוך כך הוא אומר שבעל הקורה המזיק פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך והיה לו לבעל החבית להזהר שלא לפגוע בו ואפילו היתה הקורה מחזקת כל רחב רשות הרבים כגון שהיה ארכה הולך כנגד הרוחב מ"מ היה לו להוריד חביתו לארץ:

היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה החבית בקורה פטור שהרי הוא רואה את בעל הקורה מהלך בדרך הלוך שוה והיה לו להלך גם כן במתון כהלוכו של ראשון ולא למהר הלוכו יתר על הראוי ואם היה בעל החבית מהלך כדרכו ואינו ממהר פעמיו יתר על הלוך ראוי ושוה אלא שהראשון עמד והשני לא הרגיש בעמידתו ופגע בו בדרך הלוכו הרי בעל הקורה חייב שלא היה לזה השני להעלות על לבו שיתעכב הואיל ואין דרך נושאי משא להתעכב בעוד שמשאן עליהן ומ"מ פירשו בגמרא בשעמד ליפש ר"ל לנוח ממשאו שאין זה דרך בני אדם לנוח ומשאם על ראשם הא אם עמד לכתף ר"ל לתקן משאו עליו הואיל ודרך נושאי משא כן הרי היה לו לאחרון להרגיש בכך ופטור בעל הקורה ואף בשעמד ליפש אם הזהירו ואמר לו עמוד שאני רוצה לעמוד פטור:

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שהיה לו להלך כדרך הראשון ואם עמד בעל חבית הרי בעל הקורה פטור שלא היה לו להרגיש בעמידתו ודוקא בעמד ליפש הא בעמד לכתף חייב ואף בעמד ליפש אם אמר בעל חבית לבעל הקורה עמוד חייב וכמו שביארנו בחבית וקורה כך הדין בזה בא בנרו וזה פשתנו וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הקדרים והזגגים שהיו מהלכים זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ואחר כך נתקל השני בראשון ושלישי בשני וכן הרבה הראשון אם היה לו לעמוד ולא עמד חייב בנזקי שני אם לא הזהירו בין שהוזק השני בגופו של ראשון בין שהוזק בכליו של ראשון אחר שנתכוון לזכות בהם ר"ל שלא להפקירם ובלבד בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו של שני פטור שאין חיוב כלים בבור שני חייב בנזקי שלישי אם הוזק השלישי בגופו של שני והיה לו לשני לעמוד ולא עמד הא אם הוזק השלישי בכליו של שני פטור שהרי הוא אומר לו בור זה ר"ל כלים של משאי לא אני כריתיו אלא הראשון ומ"מ בגופו הואיל והיה לו לעמוד אינו אומר כן ודוקא בנזקי גופו כמו שבארנו וכן כלם נמצא גוף מגוף כלם חייבין הואיל והיה להם לעמוד ממון מממון כלם פטורין גוף מממון ראשון חייב והשאר פטורים ממון מגוף כלם פטורין וכלם שהזהירו זה את זה אע"פ שהיה להם לעמוד הרי אזהרתם פוטרתם:

ואם נפלו כלם מחמת ראשון כגון שנפל זה הראשון ארכו לרוחב הדרך ונתקל זה בראשו וזה בגבו וזה ברגליו אם היה לו לעמוד ולא עמד הרי הוא חייב בנזקי כולם על הדרך שבארנו וגדולי המפרשים מהפכין בכאן נסחאות ומחדשין בה פירושים ואין צורך בכך:

סומא שהיה מגשש במקלו ומושיטו לרחב הדרך ונתקל בו אדם הרי הסומא חייב על הדרך שבארנו בראשון שנתקל בו שני: