מאירי על בבא קמא נח

שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב לחיובו כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה כמו שהתבאר במקומו:

ההופך את הגלל ברשות הרבים אם הגביהו בשעת הפיכה בשיעור שלשה טפחים זכה בו הואיל ואין לו בעלים ונעשה שלו אע"פ שלא נתכוין לזכות בה ואם הוזק בו אחר חייב ואפילו החזירו למקום שהיה שם תחלה למה זה דומה למי שמצא בור חפורה וסתמה מכל וכל ואח"כ חפרה כשהיתה שנסתלקו מעשי ראשון מכל וכל ונכנס השני לחיוב ואין זה כמוצא בור חפורה וכסה אותה וחזר והסיר כסוי שהוא פטור שהרי בזו לא נסתלקו מעשי ראשון:

הפכה בלא הגבהת שלשה אם נתכון לזכות בה חייב ואם לאו פטור ומכאן אתה למד דמה שכתבו גדולי הרבנים בראשון של קדושין כ"ו א' בענין פיל לר' שמעון במה יקנה ואוקמה בחבילי זמורות דלהכי נקט חבילי זמורות ולא כלים משום דסתמן אין גבוהים שלשה אינו נראה שהרי כל שמתכוין לזכות דיו בטפח:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדריו בקוצים אם במפריח ואם במצמצם וגדר שנפל לרשות הרבים והזיקו יתבאר ענינם למטה:

גדולי המפרשים פסקו שהבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו כמו שיתבאר ופסקי שמועה זו משתבשין לדעת זה אלא שהרבה ראו לפרש שלא נאמר להבלו ולא לחבטו אלא בבור שלא נתקל להדיא במעשי ידיו אלא ממילא אבל הוחלק במים או נתקל באבן ונישוף בקרקע הואיל ונתקל במעשי ידיו חייב אף בחבטו ומ"מ עיקר הדברים בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו כמו שיתבאר והרבה מפרשים בלבלו פסקים שבסוגיא זו וחדשו בה דברים ללא צורך:

בור ברשותו של אדם אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב אבל אם הפקיר רשותו ובורו פטור ואע"פ שמפקיר נזקיו חייב הואיל ובור זה ברשות כרהו ואח"כ הפקירו אין בו חיוב אבל מי שעשאו שלא ברשות אפי' הפקירו חייב שכל מפקיר נזקיו חייב: