מאירי על בבא קמא נב

כל שאדם מזיק שלא בפשיעת המוזק אפילו שוגג אפילו מוטעה אפילו אנוס כגון אם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק אבל צער ושבת ורפוי אינו חייב אלא אם כן הזיק במזיד כי יריבון או כי ינצו כתוב ומ"מ אם היה קרוב למזיד כגון שגגה שהיא קרובה לפשיעה כעין נפל ברוח מצויה והזיק חייב ומ"מ בבשת אינו חייב אלא עד שיתכוין להזיק הא אם נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב:

זה שמשלם את הצער אפילו במקום שמשלם את הנזק הוא כגון נקטעה ידו אע"פ שקנאה בתשלומי הנזק שיש לו לחתכה מ"מ משלם צער שבין חתיכה בסכין לחתיכה על ידי סם הממית את הבשר והוא שאמרה תורה פצע תחת פצע לחייב על הצער אף במקום נזק ולא שנאמר שאין חיוב צער אלא במקום שאין נזק כגון שכואו בצפרניו וכיוצא בו אלא אף במקום נזק על הדרך שביארנו ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר דבר זה בריוח:

מי שהיתה לו אבן מונחת בחיקו ולא ידע בה מעולם כגון שהניחה אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן ועמד ונפלה מחיקו והזיקה אם לאדם אם לכלים לענין נזק חייב שהרי לענין נזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המזיק לענין ארבעה דברים פטור שאין זה קרוב למזיד אדרבה אונס גמור הוא:

לענין שבת אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מחטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ר"ל שנתכוון למלאכה ושוגג שלו שהיה סבור שהיה חול או שמלאכה זו מותרת בשבת הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור ומה שאמרו שבת י"א א' לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא לא שאם יצא יהא חייב חטאת אלא שמ"מ ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת:

לענין גלות אם נפלה על האדם ומת פטור שהרי כתוב בה מכה נפש בשגגה וכל שלא ידע בה מעולם אין זו שגגה ואע"פ שבשגגת איסורי מאכלות ושאר איסורין אין צורך לידיעה בתחלה כאן שאני דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחלה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר ובענין שבת ועבודה זרה אמרו שהאומר מותר חייב כשאר שגגות:

לענין עבד כנעני אם נפלה עליו וסימא את עינו לא יצא לחירות ואע"פ שאם היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה שיחק באדון ויצא לחרות מ"מ בזו כבר נתכוון ליגע אע"פ שלא נתכוון להזיק אבל זו שבכאן לא נתכוון ליגע כלל:

ויש שואלין מה בין זה של כחול לי עיני לזו שאמרו הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שלא יצא לחירות ותירצו בה שאף זו לא נתכוון ליגע כלל בעין ויש מתרצין שבזו אין בה סימוי עין כלל שהרי לא בא לכלל אורה:

הכיר באבן זו ושכחה הדין כן בכל אלו שהזכרנו חוץ מן הגלות שהוא חייב שהרי הואיל וכבר ידע בה הרי זה בכלל שגגה ולא בכלל אונס:

נתכון לזרוק שתי אמות וזרק ארבע לענין נזק חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין עבד לא יצא לחירות לענין שבת פטור מחטאת שהרי לא נחה במקום שחשב ואפילו אמר במקום שתרצה תנוח הרי מ"מ לא נתכון למלאכה שהרי לא נתכון אלא לזריקת שתים הא אם נחה במקום שחשב אלא שהיה משער את התחום לשתי אמות והיו שם ארבע שהיא מלאכה ושנחה במקום שחשב זהו שוגג גמור וחייב חטאת וכן בארבעה דברים ובעבד יצא לחירות הא לא נאמר דבר זה אלא בשנתכון לשתים וזרק עוד שתים שאע"פ שזריקתם מלאכה לא נתכון הוא למלאכה:

לענין גלות חייב ואשר לא צדה פרט למתכוין שתים וזרק ארבע שאינו בתורת וכי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום ויש אומרים פטור ומפרשים ואשר לא צדה פרט לנתכון וכו' שהוא פטור אף מגלות ואין הדברים נראין ויש פוטרין מטעם שהוא קרוב למזיד ואינו נקלט:

נתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה הדין כן בכלן חוץ מן השבת שמאחר שנתכון למלאכה אם אמר בעצמו למקום שתרצה תנוח הרי נתכון למלאכה ונחה במקום שחשב והרי זה חייב חטאת אם היתה לו שגגת שבת ואם לא אמר כן אע"פ שחשב למלאכה לא נעשה מה שחשב:

נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע גדולי המפרשים פוטרין אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח שלא נעשית מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שמנה לא נאמר כל מקום שתרצה תנוח אלא בשיעור יתר על מה ששיער שמחשבתו בכלל השיעור שנזדמן לו ויש מדמין אותו לארבע וזרק שמנה וגדולי המחברים מחייבין אפילו לא אמר כל מקום שתרצה תנוח ובמקומה יתבאר:

מי שזרק כלי מראש הגג והיתה נפילתו למקום הראוי להשבר ובא אחר ושברו במקל פטור השני שהרי משעה שנשמט מן הגג הוא חשוב כנשבר דבתר מעיקרא אזלינן והראשון מ"מ חייב וכתבו בתוספות דדוקא בזורק הכלי בעצמו אבל אם היה זורק אבן על הכלי ובא אחר ושברו קודם שתגיע האבן לכלי השני חייב שהרי הראשון לא עשה כלום בכלי בעצמו אבל הזורק את הכלי חייב הראשון זו היא שיטתנו וראיה לדבר מה ששאלו למעלה דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא וחייב או בתר תבר מנא אזלינן ופטור וקאמר ותפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי וכו' אלמא בתר מעיקרא אזלינן ותריץ לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא דלרבה הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן:

ומ"מ גדולי המפרשים פוטרין אף הראשון דשמא לא היה נשבר ומה שאמרו למעלה ותפשוט ליה מדרבה לא שדעת רבה לחייב בזה את הראשון אלא דילפינן מינה דלאו בתר תבר מנא אזלינן ומעתה בדרסה על הכלי שעל כל פנים מכח דריסתה נשבר ראוי לחייבו דבתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא:

ויש גורסין בשמועה זו זרק בעל הכלי כליו מראש הגג ובא אחר וכו' והיינו דקאמר פטור כלומר השני שהרי הראשון שלו ואין לנו ולפוטרו שלו דין ודברים הא אלו היה האחר תחת הראשון חייב וראייתם משמועה הסמוכה לזו בקדם וסילק את הכרים וכו' ששניהם פטורין ומשום דבעדנא דשדא וכו' אלמא שאלו זרק בלא כרים הראשון חייב:

זרק הכלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שמונעות את שבירתו וקדם אחר וסלק את הכרים והכסתות ונפל הכלי בקרקע ונשבר שניהם פטורים הראשון שהרי לא היה סופו לשבר והשני שהרי אינו אלא גרמא בעלמא ואפי' אם הזורק עצמו קדם וסלק כגון שהיו קשורים בחבל וראש החבל בידו פטור בשעה שזרק מיהא לא נתחייב ומה שנמלך בו אחר כן גרמא הוא:

גדולי הפוסקים חייבו בזו את המסלק מכח דינא דגרמי שהרי השורף שטרותיו של חברו חייב אע"פ שאין בו אלא גרמא ולא יראה לי כן שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה המפסיד וכל שהוא עושה מעשה כגון שורף שטרותיו או מראה דינר לשלחני וכיוצא באלו הוא בכלל דינא דגרמי וחייב אבל בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל וכל שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו:

וגדולי המחברים מחייבים את שניהם ואע"פ שהם פסקו לענין מיתה במי שהפיל את חברו לבור והיה שם סולם ובא חברו או הוא בעצמו והסיר את הסולם או מי שזרק חץ והיה תריס ביד האחר וקדם אחר וסלק את התריס ששניהם פטורין כמו שביארנו בתשיעי של סנהדרין אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון:

זרק תינוק מראש הגג במקום הראוי להמית בנפילתו ובא אחד וקבלו בסייף שניהם פטורין מדיני אדם הרי זה כהכוהו עשרה בני אדם שאף בזה אחר זה כלם פטורין אע"פ שיש בכל אחת כדי להמית בא שור מועד וקבלו בקרניו פטור מן הכופר שאם הכופר דמי ניזק זה אין לו דמים ואם הוא דמי מזיק אין צריך עליו לכפרה: