מאירי על בבא קמא ד

הרבה אבות הוזכרו לענין טומאה כגון טמא מת ושרץ ושכבת זרע שהם מטמאין אדם וכלים במגע ואחרים שהם חמורים מאלו כמו שיתבאר במקומו ויש גורסין אדם ובגדים ואינו כלום שלא מצינו לעולם אדם ובגדים אלא במקום שמטמא אדם לטמא בטומאתו בגדים שהוא לבוש אלא האבות מטמאין אדם וכלים והמיטמא בהן נקרא תולדה ואין התולדות כיוצא בהם שאין התולדה שבהן מטמאה אדם וכלים אלא שהיא נקראת ראשון לטמא אוכלין טומאה שניה וכן השני עושה שלישי לתרומה והשלישי עושה רביעי לקדש כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שבכלי מתכות אמרו חרב הרי הוא כחלל מכל מקום אותו כלי של מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר כמו שהתבאר בראשון של פסחים ובראשון של אהלות:

אחר שבארנו על אבות שהזכרנו שתולדותיהן כיוצא בהן למה נקראו אלו אבות ואלו תולדות אלא אותן שנכתבו בתורה נקראו אבות והם אותן השש שהזכרנו שהקרן הוזכר בתורה באמרו כי יגח שור שאין נגיחה אלא בקרן כמו שאמור בצדקיה בן כנענה ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר לו באלה תנגח את ארם עד כלותם ואע"פ שאין למדין דברי תורה מדברי קבלה אין זה אלא הוראה על ביאור הדבר וכל שנעלם ביאורו למדין את ביאורו מכל מקום ושמא תאמר מכיון שאותן הקרנים תלושין היו מתחלתן אף אני אומר שלא חלקה תורה בקרן בין תם למועד אלא בקרן תלושה כגון שנתחב הקרן בין שניה וכונה והזיקה שזהו דבר זר וראוי להקל בקצת עניניו אבל במחברת שהוא ענין הרגיל נחמיר בו בתם כבמועד הרי הוא אומר וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אלמא שלשון נגיחה אף במחברת היא ושמא תאמר כלך לדרך זו שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר מעקרו אבל תלושה לא תהא בכלל נגיחה כלל לכך הוצרכו שניהם לחלק בקרן בין תם למועד בין במחובר מעיקרו בין בתלוש ולבסוף חברו:

שמא תאמר אחר שלא נקראו האבות אבות אלא מצד שנכתבו בתורה הרי הנגיפה נכתבה בתורה שנא' כי יגוף שור איש את שור רעהו והיאך אתה קורא את הנגיפה תולדה תדע שנגיפה זו נגיחה היא והוא שסיים בה בלשון נגיחה שנאמר או נודע כי שור נגח הוא אלא שבאדם קראו נגיחה הואיל ואימתו מוטלת עליו ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוין למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה הוא כדמתרגם אונקלוס יי' ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומים לו אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה לשום אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שמיתה הפתאומית הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף יי' את נבל המתים במגפה:

ולפי דרכנו למדנו שאין נגיחתו בבהמה שוה לנגיחתו באדם ויראה מזו שמועד לבהמה אינו מועד אצל אדם ואינו משלם כפר אבל מועד לאדם שלא נגמר דינו כגון שברח ונגח את השור הרי הוא מועד לבהמה ומה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה שאף מועד לאדם אינו מועד לבהמה פירושו כשנגח שלשה בני אדם שאינו אלא מין אחד אבל ראה אדם ונגחו שור ונגחו חמור ונגחו הואיל ונגח שלשה מינין ואדם בכללן נעשה מועד לכל המינין אבל נגח שור וחמור וגמל אע"פ שהוא מועד לכל המינין אינו נעשה מועד לאדם כמו שיתבאר שם: