מאירי על בבא קמא כה

למדת ממה שכתבנו ששור שלמים שהזיק אם מועד הוא משלם נזק שלם מנכסיו ואם תם הוא משלם חצי נזק מבשרו שהתם אינו משתלם אלא מגופו ומ"מ מגופו הוא משתלם אפילו היה כל גופו צריך לחצי הנזק משתלם כל גופו ומ"מ בשור שלמים אינו משתלם מבשרו כנגד אמוריו כיצד הרי שהשור של שלמים שהזיק שוה מאה והשור שהוזק שוה מאה ועשרים והנבלה שוה עשרים הרי שחצי הנזק חמשים דינרין והרי ששור זה של שלמים שוה מאה נמצא שנשתעבד חציו של שור זה לנזק ומ"מ הרי האימורין בכלל ההזק ואחר שיחלק השור ילכו האימורין לגבוה וחציין שהיה משועבד לנזק הופקע ונשאר שעבודו על חצי הבשר הנשאר אע"פ שאינו שוה חצי הנזק הואיל ועם חצי האימורין היה שוה כערך נזקיו ונמצא שאינו נוטל אלא חצי הבשר ואין אומרין שכל שנצטרפו שני מזיקין בהיזק אחד והופקע האחד מדין תשלומין שיפרע חלקו מן האחר אלא יפסיד כנגד חלק מה שהופקע דינו מן התשלומין ואע"פ שבשור תם שדחף את חברו לבור אנו פוסקים בדרך אחרת והוא שמשתלם מבעל השור כמה שאפשר לו והוא רביע הנזק ומה שהופקע מן השור שאי אפשר לגבות ממנו מן הדין משתלם מן הבור עד תשלום נזקו כמו שיתבאר במקום אחר במסכתא זו טעם הדברים הואיל והוא מוצא את הנזק בבורו של זה אבל בכאן לא אלא שדבר זה יתבאר במסכתא זו בריוח בע"ה: