מאירי על בבא קמא כא

כל שחייב לשלם בהמה לחברו הן מצד שנמסרה לו לשמירה ופשע בה ומתה כגון אחד מארבעה שומרים ר"ל שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר הן שהוזקה על ידי ממונו כגון אבות נזיקין שהוזכרו הן שהוזקה על ידי עצמו בכלם הניזק מיטפל בנבלה ופחת נבלה נישום בתשלומיו הן לתשלומי נזק שלם הן לתשלומי חצי נזק כיצד הרי שהשור שוה מאתים ומת על ידי אחד מאלו והנבלה שוה בשעת מיתה חמשים זוז אין אומרים תהא הנבלה של מזיק וישלם מאתים אלא בעלים מיטפלין בנבלה ואין המזיק משלם אלא מאה וחמשים לנזק שלם או שבעים וחמשה לחצי נזק ואף אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד העמדה בדין שמין לו כמה שהיתה שוה בשעה מיתה וכן בעלים מיטפלין בשברי הכלים וכן בכל היזק ומכל מקום על המזיק לטרוח ולהמציאה לנזק כגון שאם היתה הנבלה בבור עליו להעלותה ולהביאה מיהא על שפת הבור ואחר כך שמין לו ואפילו היו מוצאין ממנה בעודה בבור כשיעור הנמצא אחר הוצאה והעמדה על שפת הבור:

ומכל מקום גנב וגזלן אינן בדין זה אלא כל שגנב וגזל ומתה ברשותו או שגנב וגזל כלי ונשבר הרי הנבלה והשברים שלו ומשלם כל הנזק אם יש לו מעות ממקום אחר והוא שאמרו אין שמין לא לגנב לא לגזלן כך פרשו חכמי הצרפתים אלא שרוב מפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב וגזלן אין שמין אלא לענין פחת ר"ל שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמידה בדין אין הנגזל מקבלם אלא כמה ששוין עכשו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויין של עכשו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא לדברי הכל וסתם נאמרה בכל היזק ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא פירושו דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שבגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד המערב נאמרה כן תמן תני מנין שאין שמין לגנב דכתיב חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גנובה גזולה מניין אמר ר' בון והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

ולענין שואל מיהא הלכה ששמין לו ואין צריך לומר לשאר שומרים כמו שבארנו:

ויראה לי בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אומרין כן אע"פ שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כחכמי הצרפתים:

מה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילא ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל:

כבר ידעת מה שאמרו חכמים אין שליא בלא ולד כשם שאמרו אין שליא בלא ולד כך אין מקצת שליא בלא ולד לפיכך שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דנין אותה בטמאה טומאת לידה מיום ראשון ומטמאין טהרות שנגעה בהם מאותה שעה הואיל ואין מקצת שליא בלא ולד אף חוששין מספק שמא ראשו היה בצד זה שיצא והרי הוא כילוד שאלו היה אפשר למקצת שליא בלא ולד היינו מטהרין מטעם שני ספקות שמא לא היה שם ולד כלל ואם היה שם שמא לא היה ראשו בצד זה ועכשו שאי אפשר למקצת שליא בלא ולד חוששין שמא יצא ראשו ואין כאן אלא ספק אחד ומכל מקום לימי טהרה אין מונין אלא משני:

לענין בהמה כבר ביארנו במסכת חולין שכל אבר שיצא ממחיצתו אסור ואין האבר היוצא נתר בשחיטת אמו ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו נתר עוד בשחיטה אמו שליא שיצתה מקצתה ואח"כ שחטו את האם אסורה באכילה כלה ולא את היוצא לבד שמא ראשו של עובר היה בצד זה היוצא והיתה כלה כילוד ואינו נתר עוד בשחיטת האם ואפילו לא נמצא שם ולד אין אומרין הרי אין כאן ולד ודי לנו לאסור את היוצא שמאחר שאין שליא או מקצת שליא בלא ולד ושמא יצא רובו ואפילו ראינו ולד במקצת הנשאר בפנים הואיל ואין שליא קשורה בו אומרים ולד אחר הוא ומ"מ אם נמצא ולד במקצת שבפנים והיתה שליא קשורה בו ונמצא שם ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר כמו שביארנו במסכת חולין: