מאירי על בבא קמא קצו

מי שגזל חמץ לפני הפסח ובא ישראל אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו ולא עוד אלא אפילו שרפו לאחר הפסח פטור שאע"פ שהפסידו דבר הגורם לממון שהרי היה יכול להחזירו כמו שבארנו מ"מ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי:

שמא תאמר והלא שורף שטר ושף מטבע אינו גוף היזק אלא גרמא ואתה מחייבו אלו שאני מחייבו דינא דגרמי הם וכבר ידעת שהלכה כדברי האומר דנין דינא דגרמי אבל ענין חמץ זה אינו בכלל דינא דגרמי אלא בדין דבר הגורם לממון שאינו כממון ודבר הגורם לממון הוא דבר אחר בזולת דינא דגרמי וכמו שתראה בפרק מרובה ע"א ב' ור' מאיר סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ואלו היו שניהם דין אחד היה יכול לומר ר' מאיר לטעמיה שהוא דן דינא דגרמי ואע"פ שבסוגיא זו העמיד רב דימי שמועת השורף שטרותיו בדין דבר הגורם לממון כמו שאמר הא דרבה מחלוקת ר' שמעון ורבנן היא כבר נדחית ונשארו דינא דגרמי ודבר הגורם לממון דינים חלוקים זה פורש לחיוב וזה פורש לפטור כמו שבארנו:

מעתה צריך אתה לידע מה בין דינא דגרמי ובין דבר הגורם לממון עד שנחייב בזה ונפטור בזה תדע שהדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שדבר שמפסידו אין עקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא וחלוק שיש בין דינא דגרמי שהוא חייב ובין גרמא בנזקין שהוא פטור כבר בארנוהו בפרק הכונס:

היזק שאינו נכר דומה לדינין אלו ואמרו שפטור מן התורה אבל מדברי סופרים חייב שלא יהא אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:

אף מזיק שעבודו של חברו דומה לדינים אלו ודינו לדעתנו שהוא חייב כגון עשה עבדו אפותיקי ושחררו ויש פוסקים בו שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו:

ונמצאת למד שחמשה דינים הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שהוא פטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חבירו שלשטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר בארנו הבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה ברביעי של גיטין במשנה ששית:

דינים הנכללים בסוגיא זו הבאה על משנת חמץ שעבר עליו הפסח באסורי הנאה ובהחזרת שור שהמית אם משנגמר דינו ואם עד שלא נגמר דינו ומכרו והקדישו ואם גומרין דינו של שור שלא בפניו ושלא בפני הבעלים אם לאו כבר בארנו הכל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והרביעי ואמר על זה נתן לאומנין וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב הבנאי שקבל עליו את הכותל לסתור ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם היה חותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב נתן צמר לצבע והקדיחו ביורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו הוצאה אם הוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבת לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה אם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח אמר הר"ם אין הפרש בין שיתן לאומן כלי העשוי לתקן אותו וקלקלוהו או שיתן לאומנין עצים או ברזל לעשות לו כלי ויעשו אותו ויגמרו מלאכתו ואחר כך יקלקלוהו ישלם דמי הכלי בשני הענינים כעור שמראהו רע והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו וענין שבח והוצאה כמו שאומרים לך על דרך משל אלו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו דינר וחצי והוציא בו בשבח רובע דינר לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלשה רבעי דינר יתן לו החצי מאשר הותיר בדמיו וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם נתן לחרש שירה פי' ארגז ותיבה ומגדל לתקן וקלקלו חייב לשלם ופרשו בגמ' שלא סוף דבר אם נתן לו תיבה שידה ומגדל העשויים אלא שרצה לחדש בהם דבר כנעיצת מסמרות וכיוצא בהם ושברם שהוא חייב אלא אפילו נתן לו עצים ונסרן ועשה מהם תבה ושברה כשנעשית משלם כשווייה של עכשו ואין אומרין אומן קונה בשבח כלי ר"ל בשכר מעשה שעשה בו קנה אותו השבח ואין עליו לשלם אלא דמי עצים אלא אין אומן קונה בשבח כלי וכל שנשבח ברשות בעלים הוא וכשמשברו משלם כשעת השבירה ומפני שממשנה ראשונה ר"ל נתן לאומנין לא למדנו אלא בדבר שאין בו שבת כדי לומר בו שיהא אומן קונהו בא עכשו להודיענו שאומרין כן אף במה שיש שם שבח כלי:

הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברם וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו וחזרה על האומן הואיל וזה קבל מלאכה זו עליו כדרך קבולת הא אם נעשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר הרי זה אונס ואם מחמת הכאה בפטיש היה לו להתבונן בכך וחייב שהרי הוא כזורק חץ שהמית בו: