מאירי על בבא קמא קפט

המשנה השניה והכונה בה להשלים בה ביאור ענין החלק הראשון ולבאר בה גם כן ענין החלק השני ואמר על זה גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה הראויה לילד ורחל העומדת לגזוז פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה גזל פרה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזלה מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עברה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך אמר הר"ם אמרו זה הכלל למד כי מי שגנב בהמה קטנה וגדלה אצלו קנאה בשנוי ואם שחטה או מכרה אחר שגדלה שלו הוא זובח שלו הוא מוכר ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשהרקיבו קצת הפירות אומרין לו הרי שלך לפניך ואם הרקיבו כלם משלם כשעת הגזלה ומטבע נפסל הוא שלא יעבור באותה מדינה אבל הוא עובר במדינה אחרת והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי גזל פרה מעוברת וילדה ברשות הגזלן או רחל טעונה וגזזה שהרי הפרה והרחל לא נשתנו אלא שהולדות והצמר נתחדש בהם חדוש ונשתנו ומעתה מחזיר הפרה והרחל ומה נעשה בולדות ובצמר אם תאמר שישלם את דמיהם כמה ששוים עכשו הרי הפסדת את הגזלן לשלם יתר ממה שלא גזל שכשאתה מחשב פרה מעוברת אין ערך שלה עולה כל כך כמו שעולה ערך פרה וולדות אחר שילדה וכן רחל טעונה אינה נמכרת על הערך שתמכר אחר שתגזז רחל לזה וצמר לזה ואפילו גזזה בו ביום שגזלה שלא נוסף בשיעור הצמר וכן אפילו ילדה הפרה ביום שגזלה מעתה שמין דמי פרה מעוברת ואחר כך שמין כמה שוה אחר שילדה ומשלם לו הפחת בדמים והולדות שלו ר"ל של גזלן ואף בלא יאוש ששנוי זה שנוי גדול הוא וקונה בלא יאוש כשנוי מעשה וכן בצמר וגדולי המחברים פרשוה דוקא לאחר יאוש ואם הפרה או הרחל אינה בעין משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז:

גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכן רחל ונטענה אצלו וגזזה הרי זה שנוי אף אצל הפרה והרחל ואינו חייב להחזיר אלא דמי פרה שאינה מעוברת ורחל שאינה טעונה כשעת הגזלה ואף בלא יאוש והוא הדין אע"פ שלא ילדה ולא נגזזה וכן יתבאר בגמרא וגדולי המחברים כתבו בזו דוקא בשנתיאשו הבעלים וכן כתבו שאף לאחר יאוש אם גזזה וילדה גזה וולדות לגזלן ובהמה לבעלים ואם לא נגזזה ולא ילדה מחזיר הבהמה עצמה ונוטל השבח מן הנגזל וכן פרשו רוב מפרשים ואע"פ שאמרו בכאן משלם כשעת הגזלה אין משלם כשעת הגזלה האמור כאן כאותו האמור בצמר ועצים שעשאן בגד וכלים אלא שמחזיר הפרה ונוטל ממנו שבח:

דבר זה שפרשו גדולי המחברים משנתנו באחר יאוש לא מפני ששנוי מעשה צריך ליאוש אלא שאין זה אצלם שנוי מעשה גמור ורוב מפרשים דנין משנתנו בשנוי מעשה ואין צריך ליאוש וקצת חכמים נוטים לומר שאף שנוי מעשה צריך יאוש ממה שאמרו בפרק מרובה ס"ו ב' בענין עוצבא ששנוי השם כשנוי מעשה וצריך יאוש כמו שבארנו שם ומכל מקום אין דבריהם כלום ששנוי השם אינו כשנוי מעשה ואינו קונה אלא ביאוש:

זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ר"ל כשנשתנו בגופן הא אם לא נשתנו אלא ביוקר וזול אין הדין כן וכבר בארנו בפרק מרובה שאם נתיקרה הגזלה בלא שנוי אחר חוזרת בעינה ואם הפסידה עכשו בידים משלם כשווי של עכשו ששעת ההפסד היא שעת הגזלה ואם נפסדה מאליה משלם כשעת הגזלה ואם הגזלה בלא כחש הקבוע חוזרת בעין ופטור בכך הואיל ולא הכחישה הוא ואם כחש הקבוע ר"ל שאינו חוזר משלם כשעת הגזלה כמו שבארנו למעלה:

גזל בהמה והזקינה הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה שהרי זקנה אינה חוזרת וכן הדין בכחש הקבוע כמו שבארנו:

עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך מפני שהעבדים הוקשו לקרקעות בכל דבר שהוא מן התורה כמו שבארנו בבתרא פרק נוחלין והשבת אבדה מן התורה היא והרי הם אצלו כקרקעות ואינם נגזלין להיות נקנים לגזלן שברשות בעלים הם כדין קרקעות והלכה כדבריו ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:

גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ הואיל ונשתנה הדבר בגופו הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה ומ"מ בענין הרקיבו פרשו בגמ' דוקא בשהרקיבו כלם אבל הרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך וכן אם גזל מטבע ונפסל וכן תרומה ונטמאת וכן חמץ והגיע זמן אסורו וכן בהמה ונעבדה בה עברה כגון שהשתחוה לה או שהקצה לעבודה זרה או שנפסלה מעל המזבח בנגיחה ר"ל שהמית את האדם על פי הבעלים או בדוקין שבעין שאינו דבר הניכר או שהיתה יוצאה לסקל כגון שהמיתה את האדם על פי עדים אומר לו הרי שלך לפניך:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום יתבאר למטה בכדי הצורך בע"ה:

מי שגזל אע"פ שאינו מתכוין לכך כגון שהיה סבור שהיא שלו או שלקח מגזלן ואינו יודע שגזל ונשתנית בידו או הושבחה או הוכחשה בכלם דינו כגזלן גמור שמ"מ גזלן הוא והרי במזיד אין אנו דנין בו כלום מטעם קנס עד שנאמר שבשוגג אין ראוי לקנוס אלא כל מה שדנין בו מדין גמור אנו דנין בו שהרי נתן צמר לצבע לצבוע וקלקל או שנה אין זה מזיד ואעפ"כ אנו דנין אותו כגזלן:

במסכת גיטין אמרו שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ובאור הדברים בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי וחזר שמעון וטרפה מלוי והרי ששמעון גובה הקרקע עם הפירות ולא סוף דבר הפירות הנמצאים שם אלא אף הפירות שאכל וכן גובה קרקע עם השבח שהושבח הקרקע בידו אלא שאם הושבח על ידי הוצאה משלם לו הוצאתו אם השבח יתר הא אם היתה הוצאה יתרה אינו נותן אלא שיעור שבח ומ"מ בשהשבח יתר לוקחו עם הפירות ועם השבח אלא שמשלם הוצאה ונמצא הלוקח מפסיד גוף הקרקע והפירות והשבח היתר על ההוצאה וחוזר לוקח ותובע את המוכר לדין על כלם הרי זה הלוקח גובה הקרן אף ממשועבדין של גזלן והם הנכסים שמכר אחר כן הואיל ואין לו בני חורין שזה כמלוה בשטר הוא שאחריותו עליו בשטר המכר כמו שיתבאר במקומו אבל פירות ושבח אינו נוטל אלא מבני חורין ופירות ושבח קרקעות שהזכרנו הם הם הנזכרים בכאן בלשון פירות ושבח פירות ובבבא מציעא יתבאר שאם הכיר בה שהיא גזולה אינו גובה לא הפירות ולא השבח כלל מן הגזלן ואפילו היה סבור שקרקע נגזלת ונקנית ביד גזלן ואע"פ שממה שאמרו בכאן בתלמיד חבר דידע יראה שאף הכיר שהיא גזולה גובה השבח עד שהקשו רבים ממנה על זו שבבבא מציעא אין הדבר כן וכבר טרחו רבים בפירוק הקושיא ולא עלו בידם כהוגן ונדחית זו מפני חברתה הא בשלא הכיר גובה על הדרך שכתבנו:

דבר זה יש מפרשים אותו אף בבעל חוב כגון שבא בעל חוב של מוכר וטרף השדה עם השבח והפירות ואע"פ שאמרו שאין בעל חוב גובה את הפירות אלא השבח שאם הושבח מאליו גובה את כלו ואם ע"י הוצאה גובה את חציו כמו שיתבאר במקומו דוקא פירות התלושים וכל שכן את שנאכלו הא פירות הנמצאים בקרקע נוטלן בעל חוב והרי שהלוקח חוזר ותובע למוכר גוף קרקע ופירות ושבח אם כלו אם חציו ואמר שאינו גובה פירות ושבח אלא מבני חורין וכבר הקשו בביאורה והרי אתה צריך לפרש בשמכר הלוה שדות אחרים אחר שמכר את זה שהוא טורף עכשו ואם כן מעקרו היאך בעל חוב טורף ויאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו ותרצוה באפותיקי מפורש או שלא כתב לו דאקנה ובשעת הלואה לא היה לו אלא קרקע זה אלא שתירוץ זה האחרון אינו עולה לענין שבח כמו שיתבאר בפרק שנים אוחזין וסוגיא זו מוכחת לפרשה בנגזל ובפרק מי שמת יראה לפרשה בבעל חוב ובפרק שנים אוחזין יראה לפרש שבח קרקעות בבעל חוב ופירות בנגזל ומ"מ הדין בשניהם כמו שכתבנו:

הנושא את האשה וקבל עליו בשעת קדושין שיזון את בנה או את בתה אע"פ שאין שם קנין ולא שטר חייב לזונה כל זמן שקבל עליו כמו שיתבאר במקומו ואם סירב בכך הרי מזונותיו נגבין בבית דין ומ"מ אין מוציאין לכך אלא מבני חורין ואם קנו מידו גובין אף מן המשועבדין:

שטר חוב שלא נכתב בו בפירוש אחריות נכסים מן הסתם טעות סופר הוא והרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה אע"פ שלא נכתב בו אחריות וטורף מן המשועבדין וכן בכתבת אשה עד שיכתוב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות:

זה שאמרנו במשנה בגזל בהמה שאינה טעונה ונתעברה ולא ילדה שנמצא עדיין השבח עליה הוא הנקרא בכאן שבח שעל גבי גזלה וכבר בארנו שהוא של גזלן ומשלם דמי בהמה שאינה טעונה ובהמה וולדותיה של גזלן ואין הנגזל נוטל חלק בהם כלל אפילו למחצה לשליש ולרביע כמנהג שאר השומרים שנוטלין המשביחים חלק בשבח מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שיהא לנגזל חלק בשבח שעל גבי גזלה למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה וראייתם ממה שנתחדשה בגמרא שאלה ומשא ומתן על דעת זה ומ"מ בבבא מציעא בפרק המפקיד יראה שאף בית שמאי ובית הלל נחלקו בענין זה ושדעת בית הלל לומר שכלו של גזלן וכן מה שאמרו בכאן בגזל והשביח ומכר שיראה לפרשו בכל מה שהשביח:

אלו שפוסקים שהנגזל נוטל חלק בשבח שעל הגזלה מודים הם שאינו נוטלו בגוף הבהמה אלא שמין אותו השבח ופורעו הגזלן לנגזל בדמים ויש חולקין בזו לפסוק שהוא שותף בגוף הבהמה לפי חלקו:

כבר ידעת שהבכור נוטל פי שנים ומ"מ שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב אם מחמת הוצאה או טורח שלהם הושבח אין הבכור נוטל בו פי שנים אלא שמין שבח של חלק בכורה ונותן הבכור לפשוט החצי וחלק זה שהוא מחזיר לו אינו צריך להחזירו בגוף הקרקע אלא מסלקו בדמים:

בעל חוב הבא ליפרע מן היתומים אינו גובה בשבח שהשביחו היתומים כלום אלא אם כן שבחו מאליהן ושבח זה שמין אותו ופורעו הטורף בדמים: