מאירי על בבא קמא טז

מת הלוה שמכר קרקעות אלו ולא נשאר מנכסיו כדי לפרוע ונזקקו ניזקין ובעל חוב ואשה בכתבתה לטרוף מן הקרקעות שלקח זה ושלקח עדית באחרונה והרי הופקעה מלוקח זה טענת מהדרנא שטר זבורית למריה שאם יחזיר הרי הם נכסים שקנו יתומים ואין נזקקים להם לשום תובע והרי הוא כמוכר לאחרים ואף אם מכר עדית רצה מזה גובה וכו' כמו שיתבאר ושמא אתה סבור לומר שיהו כולם גובים מן העדית שהוא אחרון אינו כן אלא הניזק גובה מן העדית כדינו אחר שנמכר אחרון אבל אין בעל חוב וכתבת אשה נפרעין ממנו שהרי הוא אומר להם תקנת הנחתי לך מקום מפני הלוקח נתקנה ואיני רוצה באותה תקנה שכל תקנה הנתקנת לתועלתו הוא יכול לומר איני רוצה באותו תועלת על הדרך האמור בכתובות פ"ג א' שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מאחר שלטובתה נתקנו לה מזונות תחת מעשי ידיה הואיל ורוב נשים אין מעשה ידיה מספיקין למזונותיה אם אין זו רוצה באותה תקנה הרשות בידה כמו שיתבאר במקומו והילכך ניזק נוטל בעדית ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזבורית:

גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שבארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כלם אצל הבינונית מטעם החזרת הזבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלין כדינם וניזק מיהא נוטל בעדית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעדית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו' לא ניחא לי וכו' והלכך גובין כלם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל ומכל מקום קצת מפרשים סומכין את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן כלן בבת אחת לאחד ראוי לומר כן ומ"מ יראה לי שאם מכרן כלם לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן לאחד כאחת שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת שטר ולא לבטול תקנת הנחת מקום:

יש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה היא ולא עוד אלא שכתבו שאף בניזק חוזר בה אצל הזיבורית ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתבת אשה ומה שהקשה אי הכי לנזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר שהרי אף עכשו אתה רוצה לפרעם מן הזבורית אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לקבלו עד שלא נעשה וכן מוכיח בכתובות שהרי בפרק שני דייני גזרות ק"ט ב' במי שאבדה לו דרך שדהו אמרו שאם היו מקיפין אותו ארבעה בין דאתו מכח ארבעה בין דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום ארחאי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ואין רשאין לומר לכשתחזיר והלכה כרבנן:

ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו ולא הוצרכנו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי צייתת אלא מטעם קם דינא כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה לך אצלם כלום אף עכשו כשבאה אצל אחד קם דינא ונמצא שטעם אי צייתת אזלה לה:

וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי צייתת צייתת שאני התם שבעל הדרך רוצה ליפות כחו על לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי צייתת צייתת אבל בזה אין הניזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמ' אי הכי לנזקין נמי נימא הכי היה לו לתרץ שאין נזקין דומין לבעל חוב שהנזקין אין מיפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעדית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה ליפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עדית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו:

ולדעתי טעם אי צייתת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם האמור במקומו ומ"מ דוקא מהני להחזיר את הניזק לבינוני כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אלו היו השדות עדין ביד המוכרים אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אלו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראויה להפקיע אא"כ בהפחדת פסידא יתרה מזו על הדרך שביארנו תחלה אע"פ שבאחרון של כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן:

ויש מפרשים בטעם זה אי צייתת להתפשר עמי בדמים מוטב ואי לא מהדרנא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח:

ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש שמקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור שאם מת הלוה והניח בני חורין ליתומים קטנים ויש שם לקוחות שגובה מן הלקוחות ואין יכולים לומר הנחתי לך מקום דהשתא מיהא לא מצי למגבי והוה ליה כאשתדוף בני חרי דגבי ממשעבדי ואין נראה לי מאחר שאותם בני חרי בעין והרי שלו לפניו אע"פ דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי מהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו:

זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עדית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כלם גובים מעדית כמו שבארנו אם מכר אחר כן בינונית וזבורית ושייר עדית לפניו אין ספק שכלם באים וגובים מן העדית שאין מקום לומר אי אפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו שנשאר בידו נקרא בני חרי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטרפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון א"כ אפילו לא היתה עדית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עדית היה אחרון ואי אפשר לו עכשו להפקיעך ממנו בטענת אי אפשי מטעם שכתבנו ועוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין כלומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העדית ושייר לעצמו בינונית וזבורית שמא אתה סבור שיהו כלם גובים מן העדית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי אפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשו בדין אי אפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא כולו בדיני מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותם בבינונית אע"פ שלקח עדית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתבת אשה לזבורית ואין הפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות:

ראובן שהיו עליו בעלי חוב ומכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת והרי שדינו של בעל חוב עליו בבינונית הלך שמעון ומכר הבינונית ללוי והשאיר אצלו עדית וזבורית הרי הבחירה ביד הבעל חוב אם רצה לגבות ממה שנשאר ביד שמעון גובה ואין ביד שמעון לומר לו הרי שעבודך אצל לוי שהוא אומר לו לוי קשה לי ואתה נוח הימנו ואתה בעל דברים שלי שלקחת מבעל חובי וגובה ממנו מן הזבורית ולא מן העדית שהרי אף בעל חוב בעצמו אם היו בידו עדית וזבורית אינו גובה אלא מן הזבורית כמו שהתבאר ואם אין ביד שמעון מאותן שדות זבורית גובה אף מעדית דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו של בעל חוב ואין זה מוצא בידו את שדינו עליו גובה ממה שמוציא בידו ואם לא נשאר לו בינונית ולא זבורית גובה מעדית שהרי אומר לו אתה לקחת כל שעבודי ונכנסת תחת ראובן לחובי וכל שאני מוצא מנכסי ראובן אצלך איני מטריח את לוי שהרי הניח לי מקום ואם רצה לגבות מלוי גובה ואי אפשר ללוי לומר לו לך אצל שמעון שכבר הנחתי לך מקום במקחיו שאין נכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי לוקח ראשון כדי לדחותו מדינו לפחות הימנו ששניהם משועבדים הם כמו שבארנו והואיל ובינונית בידו חוזר זה עליו הא אם נשאר בינונית ממקח זה ביד שמעון בכדי החוב כל שכגון זה נכסי לוקח שני משועבדים הם בערך אל נכסי לוקח ראשון הואיל ואין כאן דחייה ממעולה לפחות ויש כאן דין הנחתי לך מקום ולאו דוקא הנחתי שלשון זה אינו נופל אלא אצל הבעלים לא אצל הלוקח אלא כך הוא הענין מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכשם שהראשון יכול להגבותך אי זה שירצה מאותן שתי שדות הבינוניות אף אני כן ומתוך כך נדחה אצל שמעון ואינו גובה מלוי:

ומכל מקום אם לא מכר ראובן זה כל קרקעותיו כאחד לשמעון אלא זה אחר זה ומכר שמעון אחר כן בינונית ללוי אם זבורית היה אחרון אין זה חוזר אצל לוי שהרי בשעה שלקח שמעון את הבינונית נשאר הזבורית בן חורין ואם עדית לקח באחרונה אף הוא הולך וגובה מעדית שביד שמעון שהרי אין בינונית בידו לדחותו מטעם אי אפשי כמו שכתבנו למעלה ומ"מ אם המוכר קיים דוחהו אצל זיבורית שבידו אע"פ שעדית אחרונה מטעם החזרת השטר לדעת קצת כמה שביארנו למעלה ומכל מקום אם הבינונית אחרונה חוזר אצל לוי ואם היתה עדית אחרונה ומכרה ללוי ונשאר הבינוני אצל שמעון חוזר אצל שמעון מטעם מה מכר ראשון לשני וכו' כמו שבארנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף את הקרקע מיד שמעון יכול ראובן זה לדחותו מעל שמעון אף שלא בפרעון אלא שיעריך טענותיו בבית דין כן ולא סוף דבר להשביעו אם טוען לו שפרעו שהרי אין שמעון מרויח בזה כלום שאף זה בא ליפרע מנכסים משועבדים הוא ואינו נפרע אלא בשבועה ר"ל אם נפרע מראובן אם לאו אלא הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה או טענות שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו בקי או פקח לעמוד בדין כמוהו ואין כח ביד הבעל חוב לומר הרי נעתק שעבודי ממך ובא ליד שמעון ואינך מעתה בעל דברים שלי לגופה של קרקע זה מפני שראובן אומר לו כל מה שתפסידהו אף אני משועבד להחזיר שכל סתם מכר באחריות הוא ואפילו אין לו לשלם יכול לומר מ"מ הרי אני משועבד להחזיר כשיזדמן לי:

ואף אם מכרה שלא באחריות מ"מ הרי זה אומר לו איני רוצה שיהא לזה עלי תרעומת ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומ"מ הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר התבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטורפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופרשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרעך ואע"פ שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא בשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם וכן פרשוה גדולי המפרשים:

ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין מ"ט ב' שיכול הערב ליתן זבורית ליתום לפרעו ממנה ולפי' זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר שהרי אף הוא אינו חוזר עליו אלא במעות:

התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה מנה וחמשים שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר שהוא חמשים אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים בשיעור מנה ונשאר השליש ביד הלוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על מאה וחמשים הואיל ועכשו מ"מ שוה מאה וחמשים ומ"מ אם היה לראובן זה קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד מאה וחמשים הרי בעל חוב בא וטורף את כלו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה:

יש מי שפירש בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלק עמו בקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם:

יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה והוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה:

לקצת חכמי דורנו ראיתי ששאלו בשמועה זו מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה אם לאו שהרי אף בלא כך טוענין ללוקח כל מה שאפשר למוכר לטעון ואנו כבר כתבנו שהרבה בני אדם אינם יודעים בטיב משא ומתן לעמוד בדין זה בזה וכן יש שתירץ כגון שיבא ראובן לטעון לבית דין הגדול אזילנא ושמעון אינו יכול לילך ומ"מ ראיתי מי שנשתבש לומר ולפרש בה כגון שיש עדים מעידים כנגד הבעל חוב והם קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן ואין זה כלום שמאחר שיש ריוח לשמעון בזה שמעמידין הקרקע בידו בעדות זו אף לראובן פסולים לעדות זו כמו שיתבאר במעשה אלעאי וטוביה דהוו קריבי דערבא ופסלינהו לגבי לוה ומלוה הואיל וכי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל כמו שיתבאר בראשון של מכות וכן אם עדים המקיימים את השטר קרובים לשמעון ולא לראובן פסולים אף לראובן מטעם זה ואם שמא המוכר טוען מזויף הוא והלוקח אינו יודע בכך שבודאי כל הבא ליפרע מיתומים וממשועבדים צריך לקיים את שטרו כמו שיתבאר בסוף פרק גט פשוט בשמועת שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי דאי אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא לא גבי מיתמי בלא קיום דטענינן להו מזויף הוא וודאי אף במשועבדים כן אלא שהעיקר כטעם שכתבנו: