מאירי על בבא קמא קלז

זה שאמרו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו שלמדת מ"מ שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו אע"פ שהוא שלו יש מפרשים דוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב בו ליתן וכן הדין במלוה שהוא כופרה או שמעכבה מאיזו סבה ואינו רוצה ליתן אבל דבר שאין מסרב ליתן כגון מלוה והוא מודה בה רשאי להקדישה וגדולי הפוסקים פרשוה אף במלוה שאינו כופרה ונראה טעם לדבריהם מפני שלהוצאה נתנה ואין מקום להקדש שיחול וראיה לדבריהם שהרי אמרו למטה ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי כמו שיתבאר ופרשו בה הטעם משום הא דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלמא כל שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ואע"פ שחזרו בה למטה ואמרו דוקא במטלטלין שהוא כופר הוא שאין כותבין הרשאה אף מזו יש ראיה שהרי בזו לא באו בה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' שזו אף בשאינו כופר הוא אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר ודחו ממנה טעם גזל ולא נתיאשו הבעלים מפני שאין זו דומה לזו ואע"פ שאין יכול להקדיש יכול הוא להרשות שהרי במטלטלין שהוא כופר לא אמרו שלא להרשות אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר:

ובקרקע אע"פ שאינו מוחזק בו כל שיכול להוציאו בדיינים חל עליו שם הקדש כמו שיתבאר בבבא מציעא:

ובפקדון מיהא כל שהוא מודה בו יראה שהוא רשאי להקדיש שברשותו הוא וכן בכל דבר שלא ניתן להוצאה כגון כלים הואיל ומודה בהם ויש חולקים בזו ממה שאמרו למטה לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי ומפרשים אותה אף בכלים שהם בעין ואין דבריהם נראין כלל שהרי בפרק המוכר את הספינה ב"ב פ"ח א' אמרו ההוא דאייתי קרי לפום נהרא שקל כל חד וחד חדא מיניהו קם מריהו אקדשינהו ופירשו בה דאי לא קיצי דמייהו הרי הם קדושות וטעם הדבר מפני שהם בידם כפקדון דלא כפריה:

זה שכתבנו במלוה שאינו יכול להקדישה יש מפרשים בה אפילו מלוה בשטר ומפני שמן התורה אף ליתנה ולמכרה אינו יכול שמכירת שטרות דרבנן היא וכדעת גדולי הפוסקים ואף לדעת אחרוני הרבנים שכתבו שמכירת שטרות דאורייתא מ"מ אינה ברשותו:

ודברים אלו כלם דוקא בהקדש סתם שהוא לבדק הבית אבל הקדש עניים חל על הכל שזהו כנותן או מוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודן על הדרך שצריך בנתינה ומכירה ואם הקדיש נכסיו ויש שם שטרות יראה שאינו צריך שאף השעבוד בכלל הנכסים הוא ויש חולקים בזו:

אע"פ שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אע"פ שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזית אדמה ר"ל תלי רגבים של אדמה כדי שיכירו העוברים שהוא רבעי ולא יאכלו אלא בפדיון וסימן האדמה מה אדמה יש בה הנאה אחר חרישה כך זה יכירו בה שיש בה הנאה אחר פדיון ואם היתה ערלה היו מציינין אותה בחרסית ר"ל כתיתים של לבנים להורות שאין בה תקון כמו חרסית שאין בו הנאה בשום פנים ויפרשו ממנה ואם היה שם קבר היו ממחין סיד ושופכין לשם להורות שיש לשם עצמות שהם לבנים:

ודברים אלו כלם בשנת השמטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עברה אלא אם יגעו מוטב וישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים ולא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראים שסימנין אלו לא יהיו נכרים להם היו מניחין בשנת השמטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהא מחולל על מעות אלו ויש מפרשים שאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופי' הדברים הצנועים שמוחלים מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושים להם תקנה זו וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו':

ומ"מ למדנו מענינם שהיו מחללין אע"פ שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומ"מ אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא בסוף מעשר שני ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר שעל זו חל פדיון ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אע"פ שזו מתנגדת לה מעט אמרו על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שבארנו:

ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש ויש להקשות עליהם היאך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חברו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומ"מ קצת מפרשים טרחו בזה ופרשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חברו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא ומתקן טבל חברו אינו חלול אלא פורע חוב חברו משלו ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואע"פ שאינם ברשותו הם משיבים מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא ומ"מ עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין היא ולא הכנסה להקדש וכמו שכתבנו:

זה שכתבנו שאין פודין במחובר פרשו הטעם בתוספות מפני שאין במחובר בקיאות שומא ולדבריהם בזמן הזה שאין בו צורך שומא שהרי שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל מחללין אותו במחובר וכן המנהג:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ משמועת ערב השנויה בבבא בתרא בפרק גט פשוט ושמועת מעשה של אצטלית שהיה בצידן כמו שהתבאר במסכת גיטין פרק קורדיקוס ושמועת ראיה אחרונה האמורה בסנהדרין פרק שלישי ודבר זה אע"פ שרוב מקומות כן קצת מפרשים חולקין בכלל זה שאינו מדוקדק מכל וכל וכבר רמזנו על זה במסכתא זו:

אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתיירא שמא לקטו עניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר ויש חולקין בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי ומ"מ אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שבארנו במקומו: