מאירי על בבא קמא קא

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ומפילים אותו משם לארץ וסוקלין אותו ואין עושין אותה נמוכה יותר משתי קומות מפני שצריך להשתדל במהירות מיתתו אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן אין מגביהין ביתר משיעור זה שמא יבא לידי נוול בבקיעת כרס ופירוד אברים זה מזה:

חייב אדם לעשות מעקה בגגו כל זמן שהוא בית דירה כמו שיתבאר במקומו כל שגגו גבוה מרשות הרבים עשרה טפחים שמא יפול הנופל מגגו לרשות הרבים וכן אפילו מגג לבית אפילו יש לו בור עמוק או כל דבר הראוי ליכשל בו אדם בכדי מיתה ואם לא עשה כן חייב בדיני שמים ומ"מ אם היה רשות הרבים גבוה עשרה יתר על גגו אינו זקוק לעשות מעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא לתוכו ואם נפל פטור אף בדיני שמים:

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמ"מ אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומ"מ הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות ומ"מ יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזקים אם הוזק ולא מת פטור אף בדיני שמים ויש מפרשה לחיוב נזקים שחייב לשלמן בדיני שמים ומ"מ בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס בביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מ"מ אין זה בורו לחייבו עליו:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי אלא שנתערב בו מעט משאר החלקים ואמר על זה בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אמר המאירי בור של שני שותפין כגון שחפר האחד בור תשעה ובאו שניהם ועקרו כאחד חוליא אחת והשלימוהו לעשרה ששניהם חייבים בין למיתה בין לנזקים עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר עליו השני ולא כסהו השני חייב ופרשו בגמרא דוקא שהניחו ראשון לשני משתמש בבור וכל שכן אם מסר לו דליו ופרשו גדולי הרבנים בדליו כסויו ויש מפרשים דלי ממש ולפיכך נסתלק הראשון והשני חייב והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו ופרשו בו משהניחו משתמש הא אם לא הניחו משתמש חייב אף הראשון וגדולי הפוסקים גורסין הראשון חייב ופרשו בו אף הראשון ופירשו בשלא הניחו משתמש ומה ששאלו בגמרא מאימת מיפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופרשו עד שיניחנו משתמש או שימסור לו דליו והכל עולה לענין אחד:

כסהו הראשון כראוי ועבר עליו השני ומצאו מגולה ולא כסהו חייב השני ולא הראשון ומ"מ פירשו בגמ' שאם נודע לזה כגון שהודיעוהו עדים ושהה אחר הודעתם בכדי שילך ליער ויכרות ארזים לכסותו ולא עשה חייב אף הראשון:

כסהו כראוי ונפל עם כל זה לתוכו שור או חמור כגון שהתליע הכסוי מתוכו פטור שזה אינו אלא אונס שלא חייבוהו לרמוס עליו ולנקש עד שיראה מתוך ניקושו אם התליע אם לאו אבל אם לא כסהו כראוי חייב שאין זה כסוי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

חצר של שני בני אדם שהיה שם בור והפקירו רשותם אף זה בור של שותפין הוא ושניהם חייבין אבל אם כרה זה חמשה וזה חמשה אחרון חייב שהרי נסתלקו מעשי ראשון הרי אמרו החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין:

מי שמינה שליח לכרות לו בור ברשות הרבים והלך זה וכרה במצותו הכורה חייב לא אמרו שלוחו של אדם כמותו לענין עבירה: