מאירי על בבא קמא ק

לעולם לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים שרשותו אינו יודע אם הוא שלו אם לאו ושמא יצטרך למכרו ורשות הרבים לעולם הוא שלו ומעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצטרך אותו אדם ומכר את שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונתקל בה אמר יפה אמר לי אותו צדיק שאני מסקל מרשות שאינה שלי לרשות שלי:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אפילו היה נראה בעיניו כצדיק ביותר ואפילו קרהו עונש בדבר שהיה ראוי לגמלו באותו ענין מצד מדותיו שהכל ביושר ובמשפט ואם אופני הדין נעלמים ממנו ולעולם אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לעונש אם לגמול כלל גדול בדין מאריך רוחיה וגבי דידיה ומ"מ הצדיקים נענשים על שבידם מן העברות יותר מן האחרים שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה וכבר בארנו עקר דברים אלו בחבור התשובה:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין משנה שלפניה בביאור החלק השלישי לבאר על איזה בור הוא חייב ואמר על זה החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור חייב אחד החופר בור ושיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור מה בור יש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היה פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב אמר הר"ם כל זה מבואר אין צריך פירוש:

אמר המאירי החופר בור ברשות הרבים חייב אע"פ שאינו רשותו ולא בורו שהכתוב עשאו כרשותו לחייבו הואיל ולא חפר ברשות אחד החופר בור והוא עגול או שיח והוא ארוך וצר או מערה והיא מרובעת ויש בה קרוי גבוה סמוך על עמודים ואחד חריצין והם מרובעים אלא שאין שם קרוי או נעיצין והם מרובעים אלא שצרים מלמטה ורחבים מלמעלה לפי שכל אלו יש בהם כדי להמית אם בהבלא ואם בחבטא אם כן למה נאמר בור מה בור דוקא שיש בו כדי להמית והוא בעומק עשרה טפחים אף כל שהוא בדרך זה אבל בפחותים מעשרה אין בהם כדי להמית ומ"מ יש בהם כדי להזיק והילכך נפל בו שור או חמור או כל בעל חיים ומת פטור ואם הוזק בו חייב ויש מי שאומר שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשוער בבית דין ולא יראה לי כן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בור שחייבה עליו תורה אין הפרש בין שמת מהבלו ובין שמת מחבטו כיצד הרי שהיו ספוגין של צמר בבור הרבה עד שאין הנופל מתחבט ואין כאן כדי להמית מצד החבוט מ"מ הואיל ומת מצד הבלא חייב לא היו ספוגין של צמר ונמצא שיש כאן חבטא אלא שאין כאן הבלא כגון שהיה רחבו יתר על עמקו או שנפל על גבו ופיו למעלה שלא נכנסה הבלא בגופו הואיל ומת מתוך חבטא חייב הא אין שם לא חבטא ולא הבלא פטור ואע"פ שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב:

עשה תל גבוה עשרה טפחים ברשות הרבים ועלה השור עליו ונפל ומת חייב הרי יש כאן חבטא אע"פ שאין הבלא:

התבאר במסכת חולין שבהמה שנפלה מן הגג ולא עמדה מאליה ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו אבריה ואין בה בדיקה השהה אותה מעת לעת אע"פ שלא עמדה כשרה בבדיקה וכן אם עמדה ולא השהה אותה מעת לעת ואם הלכה מהלך הרגיל אפילו מלא קומתה אינו צריך כלום נפילה זו אין חוששין לה אלא אם כן היה ממקום גבוה עשרה טפחים ומ"מ מכריסה עד כפות רגליה אנו חושבין ארבעה טפחים וכל שנפלה במקום העמוק ששה טרפה על דרכים אלו ויש מחמירין לענין טרפות אף בפחות מיכן ואין דבריהם נראין ואף לענין תשלומין חייב בה בעל הבור ולא אמרו במשנתנו עשרה בעומק הבור אלא בשנפל דרך גופו ולא דרך רגליו ואם הפילו אחר בכח אין צריך לשיעור עשרה לא לענין טרפות ולא לענין חיוב המפיל ומ"מ לענין הבלא אם היו שם ספוגין של צמר אין מה שמכרסה עד כף רגליה נכנס בחשבון וכל שאין שם עומק עשרה פטור:

גדולי הפוסקים יראה שפסקו שיש חבט בפחות מעשרה ואין זה אלא שקצרו את דבריהם כלומר יש חבט בפחות מעשרה של עומק הבור כל שיש מכרס השור עד קרקעית הבור עשרה טפחים: