מאירי על בבא בתרא עט

שנים אלו שמיחה זה בפניהם אע"פ שלא אמר להם שיכתובו כותבין לו ונסח השטר יודעים אנו עדים וכו' שבא פלני לפנינו ואמר לנו דעו שפלני מחזיק בקרקע פלני והוא שלי והוא אינו מחזיק אלא לסבה זו והריני מזמינכם לעדות שמחיתי בפניכם ושדעתי להזמינו לדין אלא שאיני יכול עכשו מפני סבה פלנית ואנו דקדקנו בדבריו כהוגן וכראוי וכתקון חכמים וכתבנו וחתמנו שטר מחאה זה ביום פלוני וכתבנו וחתמנו וכתבנו בידו להיות וכו' ואם רצה למחות בפני שלשה אע"פ שאין צריך לכך הדבר נאה ומתקבל:

כשם שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ושאין צריך לומר להם כתובו הואיל וזכות הוא לו כך המודעא נעשית בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וענין המודעא שהיה לו קרקע או מיטלטל נאה ובא חברו והשתדל עמו למכרו לו ולא רצה וחברו זה רוצה לאנסו על כך אם על ידי גוים אם על ידי אנסים אם על ידי הפחדות והבהלות שבידו לעשותן אם שיש בידו ממון והוא כופרו לו אא"כ ימכור לו דבר זה או שכפתו או נגשו או איזו סבה אפילו סבת ממון שזה מוכרח ליתן או למכור מפני סבה זו שעליה זה בא עליו בעקיפין והדבר ידוע שכל שמכר אע"פ שבאונס מכר ולקח דמי המכר שממכרו ממכר בין בקרקעות בין במטלטלין הואיל ואמר מ"מ רוצה אני כמו שאמרו אגב אנסיה גמר ומקנה ומ"מ אם הוא מוסר מודעא קודם כתיבת השטר המודעא מבטלת המכר וכיצד הוא עושה הולך בפני שנים ואומר להם היו יודעים שפלני אונס אותי למכור או ליתן לו קרקע פלוני או חפץ פלוני או למחול לו תביעה זו שיש לי עליו ומזכיר לפניהם את אנסו אם שהוא אונסו בגופו או שכובש את ממונו עד שיעשה לו כך או שאונסו על ידי גוים או אנסים או תקיפים ואומר להם שיראו באותו אונס ושידעו שעל פי אותו האונס הוא מוכר או נותן או מוחל ושהיום או מחר כשיעבור האונס ויחזיר לו את שלו או ימותו האנסים או כל צד שיעבור האונס יעמידנו בדין עליו הרי המכר או המעשה בטל ומוציאין אותה מידו אפילו החזיק בה כמה והלה מחזיר את הדמים אם קבל הימנו דמים כגון במכר ודבר זה הוא אומר עליו עכשו שנעשה בפני שנים ואין צריך שלשה ושאין צריך לומר להם כתובו אלא כותבין לו אע"פ שלא נצטוו על כך שבודאי זו היא כונתו וזכות היא לו ואין המודעא צריכה קנין אלא שלדעתי צריכה הזמנת אותם השנים שהוא מוסרה בפניהם לא נסתלקה אלא שאינה צריכה קנין ושאין צריך לומר כתובו ואם הוא אומר הדברים באקראי ואחרים שומעים לפי תמם אין זה קרוי מודעא שאין מודעא אלא הודעה דרך כוון למזומנים לה ומ"מ אם לא מסר מודעא זו אלא לאחר שנעשה השטר אין מודעה מבטלת המעשה שהרי מ"מ נגמר המעשה בשעת כתיבת השטר אע"פ שהיה אנוס גאוני הראשונים שאלו היאך כותבין מודעא על הפחדה והבהלה לבד והלא באותן שכופין להוציא אמרו שבהכאה כופין אותם ובדברים לא יוסר עבד כמו שאמרוה במסכת כתבות תדע שהפחדת בית דין אינה כלום שאין דרכן לעשות שלא כהוגן והוצרכה למעשה ממש אבל בזו דיו בהפחדה בלבד:

אף הודאה בפני שנים אלא שצריך לומר להם כתובו וענין הודאה היא על שלשה פנים אם שהודה בפני שנים על ידי תביעת המלוה אם שהודה מפי עצמו בפני שנים דרך שיחה אם שהודה בפני שנים דרך הודאה כמוסר דברים וכל שהודה על ידי תביעת המלוה אפילו הודה דרך הודאה יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך אע"פ ששמעו עדים בשעה שהודה עד שיאמר המודה לעדים אתם עדי או שיאמר להם המלוה כן והמודה שותק הודה מפי עצמו דרך שיחה כגון שהיו קורין אותו מגולגל והוא אומר וכי מה נתחייבתי אלא לפלני ופלני או שהיו אומרים עליו שהיה בעל פרוטה והוא אומר אלו היתה לי פרוטה כבר פרעתיה לפלני ופלני שאני חייב להם כך וכך או שאמר כן ברבים כדרך מי שרוצה להראות שהוא מגולגל אין זה כלום ויכול לחזור ולומר לא אמרתי אלא דרך שחוק או שלא להשביע את עצמי וכיוצא בזה הודה מעצמו לפני שנים שהוא חייב לו דרך הודאה וכמוסר דברים כגון שאמר להם בצנעה דעו שאני חייב מנה לפלני הרי זה משלם על פיהם ואין יכול לומר משטה הייתי בין שהיה התובע לשם בין שלא היה וכן אינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה התובע לשם נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי בשבועת היסת ואין הדברים נראין ומ"מ הודאה זו שאנו עסוקים בה בסוגיא זו היא זו שהזכרנו שהודה בפני שנים מפי עצמו דרך הודאה או שהודה על ידי תביעת המלוה ואמר אתם עדי ואמר שהודאתו מועלת ומ"מ צריך לומר כתובו ואם לא אמר להם כתובו לא יכתבו אלא יתבע ויברר דבריו בעדותם של אלו מפני שכתיבה זו חוב היא לו שאם הודה רוצה הוא שיהא חובו על פה לא שיהא בשטר שכל זמן שהוא בעל פה יכול לטעון פרעתי וכשהוא בשטר אינו נאמן לומר פרעתי ומתוך כך יראה לי שאם טעו וכתבו ומודים שלא נצטוו לכתוב וטען זה פרעתי שנאמן שהכתיבה כמאן דליתה ואין כאן משום משים עצמו רשע שהרי טועים הם בכך על הדרך שכתבנו במס' ראש השנה ומ"מ יתבאר בסנהדרין שכל שיצא שטר הודאה ולא היה כתוב בו שנצטוו לכתוב ולחתום הרי הוא כשר חזקה שאלו לא אמר להם לכתוב ולחתום לא כתבו וחתמו ויש אומרים מכאן שאפילו העידו שלא נצטוו בכך אין נאמנין וכן יתבאר שם שלא נאמר דבר זה אלא במטלטלין אבל בקרקע אם הודה בפני שנים אע"פ שלא אמר להם כתובו וחתומו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה וכן כותבין ונותנין אע"פ שלא קנו מידו אבל במטלטלין אין כותבין אא"כ נצטוו ולא עוד אלא שגדולי המחברים כתבו שצריכין להמלך בו אלא שלא יראה כן:

הודאה זו שהזכרנו יש אומרים שאפילו אמר להם כתובו וחתומו צריך קנין לשעבד לו קרקעותיו שאם לא יקנו מידו על מה ישתעבדו לו הקרקעות ואע"פ שהוא מודה מ"מ לא ראו עדים ההלואה ואין זה כשטרי הלואות דעלמא שאע"פ שאין בהם קנין נשתעבדו נכסי המלוה ללוה שהרי באלו כבר ראו העדים נתינת המעות והרי זה כערב בשעת מתן מעות שאינו צריך קנין וא"כ אין לפרש בכאן צריך לומר כתובו שאם יכתובו הוה ליה שטר גמור ושמא אינו רוצה לעשותה שטר גמור שהרי לדבריהם אף בכתיבה אינו שטר גמור לטרוף לקוחות אלא שנפרשה לענין פרעתי שאע"פ שבהוציא כתב ידו שהוא חייב לו נאמן בפרעתי בשטר הכתוב על ידי עדים מיהא אינו נאמן בפרעתי אע"פ שאין שם קנין וכמו שפירשנוה ויש חולקין בדעת זו לומר שדינה כשטרי הלואות לענין שאפילו לא קנו מידו נשתעבדו נכסיו בהודאתו לטרוף לקוחות אלא שאין אומרים בהם אחריות טעות סופר הוא שלא נאמר אחריות טעות סופר אלא שמכיון שדקדק המלוה כל כך שלא האמינו אלא בשטר ודאי דעתו היה על האחריות אלא שהושמט מלכתוב אבל זה שמתחלה האמינו והוא הוא שמצוה לכתוב הן מעצמו הן על ידי תביעתו אין אומרים בה אחריות טעות סופר הוא הא אם הוזכר בה אחריות נשתעבדו הנכסים וטורף בה לקוחות וקצת חכמי ההר הראשונים הכריעו שכל שאמר כתובו נשתעבדו הנכסים אף בלא קנין ואין זה כערב שלא בשעת מתן מעות שבזו אין הערב כיד הלוה להשתעבד למלוה אא"כ הלוהו על אמונתו אבל נכסיו של אדם בידו הם ומשתעבדים בהודאתו מכתיבתו ואילך ואין צורך למתן מעות וכן הכריעו שהאחריות בה טעות סופר הואיל ושעבודא דאוריתא או שהעמידוה אדאוריתא ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר טעות סופר בשטרי הודאות והלואות הואיל ונשתעבדו מן התורה אלא לשטרי מקח וממכר שלא היה ראוי לומר בהם אחריות אלא בתנאי וקבלה אלמלא שאנו אומרים שדעתם היה לכתבו אע"פ שלא הזכירוהו והסופר השמיטו מלכתוב כמו שביארנו בראשון של מציעא הודאה שבפני שלשה והם בית דין יש בה צדדין שבית דין כותבין לזה שטר הודאה ויש צדדין שאין כותבין לו ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל בפני שלשה שאינן בית דין הרי הם כשנים:

הקנין שאדם קונה בסודר על איזו הקנאה נעשה בפני שנים שאין זה אלא עדות בעלמא ואין צריך לומר כתובו ואע"פ שחובה היא לו מפני שסתם קנין לכתיבה עומד שמאחר שממהר להקנותו ואינו מדחהו במטלטלין עד שילך וימשוך ובקרקע עד שילך ויחזיק מתכוין הוא להקנותו מיד ודעתו לכתוב ואין צריכין להמתין את צוויו בכך והוא שאמרו במסכת כתבות נ"ה א' קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה קנין זה שאמרנו שהם כותבין אף בלא צווי הלוה או המשעבד יש אומרים דוקא בסתמא הא אם קודם שנכתב השטר עמד וצווח שלא לכתוב אין כותבין אלא שיגמר הדבר בעל פה ויש להקשות בה ממה שאמרו במסכתא זו קע"ב א' אמר להו רבא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם כדבריהם היאך כותבין מאותו היום הא מכיון שיכול לחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר אין ראוי לגבות בה ממשעבדי אלא מכתיבת השטר ואילך ונמצא מוקדם ומ"מ הם מפרשים אותה שמועה בשטר מתנה או מכר שנתפרש בו שאין שם אחריות ואין פסידא ללקוחות בהקדמתו ושמא תאמר עדין יש כאן מקום פסידא כגון שהקנין באחד בתשרי והכתיבה באחד במרחשון ומכר בנתים שדה ללוי וטרפוה ללוי ואם לא כתבו השטר מיום הקנין היה לוי חוזר וטורף אותה של שמעון וכן הדין אחר שלא נכתב השטר הואיל ובעל הקרקע יכול לחזור יראה שאין זה כלום שקנין זה שבאחד בתשרי אע"פ שלא נכתב חשוב הוא שלא לטרפה ממנו לקוחות הבאות אחריו אבל אינו חשוב לטרוף הוא מן הבאים אחריו הואיל ואין כאן קול ומ"מ עיקר הדברים שאפילו עמד וצוח שלא לכתוב כותבין ואין שומעין לו מאחר שלכתיבה עומד הרי הוא כמי שנכתב:

קיום שטרות אינו אלא בשלשה שהרי דין גמור הוא ולא עדות ואין דין אלא בשלשה ואין צריך לומר כתובו אלא כל שבא לפניהם לקיים שטרו וקיימוה כותבין לו שכל שבבית דין עומד ליכתב הוא וענין קיום שטרות שאדם צריך בו לכתיבה הוא כגון שיש לו שטר על חברו וחושש שמא ילכו עדיו למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חובו יטעון הלוה שהוא מזוייף ומתירא שמא לא ימצא באותו זמן מי שיקיים לו חתימותיו ובא לבית דין ומביא העדים עצמם או אחרים המכירים חתימתם לפני בית דין והם כותבין בסוף השטר במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים וזהו הנקרא הנפק או אישרתא דדייני וכבר ביארנו עניניו בארוכה במסכת כתבות הא אם קבל עליו בשטר זה בבית דין והלה טוען שמזוייף הוא אין צריך כתיבה אלא מקיים בפניהם וגומרין את דינו:

זה שביארנו במחאה ומודעא והודאה שהן בפני שנים לא מפחד כפירה הוא אלא שאף אם יודה בכך אינו כלום ואין המעשה מתקיים אלא בשנים ואפילו למי שמודה לו שאם מפחד כפירה אף כל דבר שבעולם צריך שנים אלא שבאלו אפילו הודה אינו כלום ר"ל שאין מחאתו באחד כלום אפילו הודה לו חברו שידע במחאתו וכן במודעא וכן הודאה אינו כלום שלא יוכל לטעון עדין משטה הייתי מעתה הואיל והקנין שנאוהו עם אלו או זה יש לומר בו שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים אף אם חברו מודה לו אינו כלום וכן כתבו הגאונים ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאינו צריך לעדים מאחר שהודה ולא איברו סהדי אלא לשקרי ולא אמרו כאן בפני שנים אלא שלא יוכל לחזור בו וגדולי המפרשים מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה שהוא קנין האמור בתורה ר"ל שלף איש נעלו ונתן לרעהו קנה בלא עדים אבל כל שעדין הוא ביד המקנה כגון שקנו בסודר אינו כלום אלא בעדים שמאחר שהוא מחזירו אצלו אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין ובפרק הזהב:

מודעא זו שכבר ביארנו ענינה לא סוף דבר שכותבין אותה למי שהמפחיד או אונס רשע או אנס ואלם ואינו נשמע לדין אלא אף בשהאונס או המבהיל אדם הנשמע לדין והיה לנו לומר היאך אנו כותבין לך מודעא אף לכשנכיר את האונס והוא אדם הנשמע לדין אלא לך לבית דין והוי קובל עליו אעפ"כ כותבין לו מודעא מפני שפעמים שהדבר שזה מפחידו או בא עליו בעקיפין צריך לו עכשו ואין לו בית דין מזומן כל כך ועוד שהרי כמה דברים רשאי להפחידו בו שאין כח בבית דין להצילו מידו של זה הגע עצמך שיש בידו ממון והלה מפחידו בדרישתו לומר לא היו דברים מעולם או אע"פ שנתברר לנו אותו ענין ולא יוכל לומר לא היו דברים מעולם אם בא לבית דין יאמר פרעתי וכן כיוצא בזה: