מאירי על בבא בתרא נז

כל חזקת טענה שאינה בשלש שנים מוציאין אותה מיד המחזיק הן גוף הקרקע הן הפירות שאכל ממנה ואין אומרים שהפירות מיהא נמחלו שאין טעם החזקה מצד מחילה כלומר ששתי שנים אדם מוחל בכך ולא שלש שבודאי אין אדם מוחל כלום בכיוצא בזה אלא טעם הדבר שמשלש שנים ואילך אין אדם נזהר בשטרו אא"כ על ידי מחאה שבתוך שלש כמו שהתבאר:

וכן החזקה אין נותנין דברינו בה לשיעורין אפילו היה אדם שנודע בו שהוא זריז בעניניו ונזהר על שטרותיו בפרט יתר על שאר בני אדם אין אומרים אלו היה לו שטר היה השטר אצלו אף לאחר שלש אלא הולכין אחר סתמן של בני אדם שמא יראה לך לסתור דעת זה ממה שהיו סבורין בסוגיא זו לבא לדין חזקה מדין קפידא כלומר תרתי שנין לא קפיד איניש תלת קפיד והקשו אלא מעתה כגון הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דלאלתר הויא חזקה ולדעתנו היה לו להשיב שמ"מ הולכין אחר סתמן של בני אדם יראה שכונתו היתה לומר שאין סתם בני אדם שלא להקפיד על כך אלא הרבה בני אדם קפדים בכך ולקח דרך משל בני אלישיב שהיו נודעים במדה זו והוא שאמר כגון הני כלומר שהרבה בני אדם במדה זו ואין כאן סתם אצל אחת מן המדות:

שנים אלו הסכימו הגאונים שאם היתה שנה מעוברת וחסר חדש העבור מחזקתו אפילו יום אחד ממנו אין חזקתו כלום שאין שנים אלא בהם ובעבוריהם:

שלש שנים שאמרו צריך שיהו רצופות ואם לא היו רצופות אע"פ שהחזיק בהם שלש שנים שלמות ומיום ליום אין זה כלום הואיל ומפזרות היו מעתה זרעה שנה והבירה שנה ובדרך זה כמה שנים לא החזיק ומ"מ אם היה מקום שנהגו במדה זו ר"ל שזורעין שנה ומבירין שנה החזיק ומ"מ כתבו מקצת מפרשים דוקא אחר שש שנים ששני ההברה אין עולין לחשבון אלא שהמנהג מועיל שלא להקרא הפסק וקצת מפרשים חלקו לומר שאף שנת הברתו עולה לו וראיה רמוזה להם למטה בשמועת אלא מעתה אחד אכלה אג"ה ואחד אכלה בד"ו אלא שאין בה הכרע ואפילו היה מנהג המקום חלוק בכך ר"ל שקצתן מובירין וקצתם אין מובירין כלל הרי זו חזקה יכול הוא לומר מנהג זה נאה לי שלא להכחיש את הקרקע:

אף בבתים וחצרות אם היו בתים שאין דרכן של בני אדם לדור בהם אלא ביום כגון חנויות מכיון שהחזיק בה שלש שנים החזיק ומ"מ בזו אין צריך אלא לשלש שהרי שעות הראויות לתשמיש רצופות היו כל שלש וגדולי המפרשים רומזים הפך הדברים בהגהותיהם ולא נראו הדברים אלא שאפשר שהם מכונים לדעת אחרת ואף בפירושיהם כתבו כדברינו וכן אני אומר במקומות של בית הכנסת שכל שהחזיק שלש שנים רצופות על המנהג הראוי להם והוא שעות שבתפלה החזיק שאין הכונה אלא לחזקת שלש שנים רצופים בשעות הראויות לתשמיש ואף ימי אבלו אין מפקיעין את חזקתו וכל שכן ימי חליו ויש אומרים כן אף לכשהוא הולך לעסקיו שאין הליכתו מפקעת חזקתו אלא שאין נראה כן:

הא בתים וחצרות שדירתן ביום ובלילה הדין מבולבל מתוך בלבול פירושים שבסוגיא זו ועיקר הדברים בו שאם בא זה והחזיק ובא הלה וערער וטען זה שני חזקה והביא עדים שדר בה שלש שנים רצופות הרי זו חזקה ואין בית דין טוענין לו להביא עדי יום ולילה וזהו דעת מר זוטרא וכנגד רב הונא ומ"מ אף לדעת מר זוטרא אם טען המערער מעצמו בבריא שלא דר בה המחזיק בלילות מכיון שטען הוא לעצמו נזקקין לו ומזקיקין את המחזיק להביא עדים שדר בה ביום ובלילה וגדולי המחברים פירשו אף בטענת שמא ושמא תאמר היאך עדות זו מצוייה ודאי מצוייה היא על ידי שכנים שרואים עניני דירה וזמן שכיבה וקימה לא מצא עדות על ידי שכנים וכגון שהיה ביתו מחוץ לעיר אלא שאמרו שנים ואמרו אנו שכרנוה מזה המחזיק ודרנו בה שלש שנים רצופות ביום ובלילה אם כבר פרעו השכירות למחזיק אין נאמנין ומזקיקין אותם לאמת דבריהם בעדים מפני שהם נוגעים בעדות שכל שיש לו להחזיר קרקע מתחת ידו אם השכירה לאחרים בשעה שהיה מחזיק בה ונפרע מן השכירות מוציאין השכר מהם פעם שניה ונותנין לבעל הקרקע והם חוזרין ודנין עם המשכיר כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל ושמא הוא עני או שאין מוציאין ממנו אלא בקושי ואם לא פרעו השכירות אלא שהם מוכנים לתתו למי שיזכה בו עדותם עדות והרי היא חזקה שכל שדר בה אחר מכחו הרי הוא כאלו הוא בעצמו דר שם ואפילו טען בעל הבית עליהם בבריא שלא דרו בה בלילות נזקקים לעדותם שהרי אינם בעלי דבר ואפילו בפרעו השכירות אם המחזיק פקח והחזיר להם השכירות ליתנו לראוי לו יראה שעדותם עדות אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף זה אינו עדות שהרי מ"מ מחמת ממון הוא ולא יראה לי כן וראיה לדברי למטה בענין שתפין שמעידין זה על זה אחר שיסלק המעיד את עצמו מן הדבר כמו שיתבאר:

ואע"פ שביארנו לדעת מר זוטרא שאנו פוסקין כמותו בבתים וחצרות שאם לא טען אין טוענין לו מודה הוא שאם זה המחזיק היה מן הרוכלים המחזרין בעיירות בכל יום ואין לו בני בית שישארו לשם והוא חוזר בערב לביתו שנמצא עקר חזקתו בלילה הואיל ואין לרוב היום אצלו תשמיש או דירה בבית שאף אנו טוענין לו להביא עדי לילות שהרי עיקר החזקה בלילות היא כך יראה בפירוש הסוגיא ובפסק שלה ויש מבלבלין אותה בשנוי גירסאות ובפירוש ופסקים ואף גדולי הפוסקים והמחברים סתמו בהם את הדברים ואף גדולי הרבנים פירשו ברוכלין המחזרין בעיירות שאם המערער רוכל ואינו נכנס לעיר אלא ברחוק זמן שטוענין לו ואין זה כלום שהרי מ"מ כשהוא נכנס חוקר הוא על עניני ביתו ונכסיו וכן יש מהם שפירשו בדברי מר זוטרא הראשונים שאם יצאו השוכרים מן הבית וטען המחזיק שיצאו השוכרים ויעידו שאע"פ שפרעו השכירות נאמנין הואיל והמערער לא ידע בדירתם ואין זה כלום שהרי סבורים הם שיבא הענין לאזניו וישאל שכירותו מהם וסוף הענין עיקר הדברים לענין פסק כמה שכתבנו:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין שוכרים אלו נאמנים אף כשאינם נוגעים בעדות אא"כ אומרים ששכרוה בשטר שיש לה קול שאם לא כן אף הוא טוען שלא ידע שמחמתו הם באים ואין דעתי נוטה בכך הואיל והם הם ששכרוה כל שלש ולא ממנו שכרוה היה לו למחות מ"מ אם העידו שנים על שנה ושני שוכרים אחרים על האחרות הואיל ולא הושלמו שני חזקה לכת אחת יראה הדין כדבריהם וכן יראה למטה משמועת שלשה לקוחות מצטרפין ואף הם כתבו שאע"פ שהיה שם שטר שכירות צריך עדים שדר בה המשכיר יום אחד ולא יראה כן ומ"מ לענין ראשון יש לדון שאף בלא הושלמו שני חזקה לכת אחת אין צריך שטר ואין קושיא משמועת הלקוחות שהמקח אין דרכו אלא בשטר וכשאין שטר אין קול אבל שכירות אין דרכו בשטר ויש לו קול אף בלא שטר ואע"פ שאנו דוחקין בכך את עצמנו לא בחנם אלא שאם כדבריהם לא היה לו לבעל התלמוד לישמט כל כך שלא לומר ששכרוה בשטר הואיל והדבר ידוע שאין רוב שכיריות נעשין בשטר:

כל שאנו מזקיקים לעדות חזקה הן לימים הן ללילות אין אנו צריכים לעדים שעמדו על פתחו וראוהו דר ביום ובלילה אלא כל שיעידו אנו רגילים אצלו תמיד וברור לנו שהותמדה דירתו לשם ושלא יצא ממנו בתורת הפקעת דירתו ועל דרך מה שאמרו למטה מ"ד ב' בענין אחר דידעינן ביה דלא הוה ליה ארעא כגון שאמרו אנו רגילין אצלו ואלו היה לו כבר נודע לנו כן ואין הליכתו לעסקיו מפקעת חזקתו ואפילו לא היו לו בני בית למלא את מקומו הואיל והוא סוגר ופותח ומשתמש כשלו ומוסר שמירתו לשכניו וכן חזקת כל הדברים אמר מנהגות בני אדם ורגילות חזקתם ותשמישם באותם המקומות אם בגופם אם בכלי תשמישם ולקצת מפרשים ראיתי בענינים אלו דברים זרים עד שאי אפשר להמצא עדות חזקה בבתים אף על ידי שכנים ואין דבריהם כלום:

חזקה זו שבעדות שלש שנים אנו מעמידין את הקרקע ברשות המחזיק גאוני ספרד כתבו שנשבע המחזיק עליה היסת על טענתו ר"ל שמכרה הלה או נתנה זו וכן כתבוה גדולי המחברים ולא הופקעה שבועה מן הקרקעות בשבועת היסת אלא בשאר השבועות ר"ל של תורה ושל משנה ורוב פוסקים פסקו בה שאין בית דין משביעין אותו מאליהם ומ"מ אם הלה טוען ישבע לי משביעין אותו שהרי אף בשטר אמרו אישתבע לי דלא פריעת וכן לדעתם כל שלא נתבררה חזקתו ומוציאין אותו מידו יכול המחזיק להשביע את המערער היסת שלא מכרה לו ומקצת מחברים כתבו שכל שהמערער זוכה בדין ומחזיר זקוק להחזיר לו את שלו כגון שלא נתבררה חזקתו הדבר חלוק על ארבעה ענינים הראשון שלא היו שם עדים כלל אלא שראובן מערער וטוען על הקרקע ועל הפירות ושמעון טוען אתה מכרתה לי ואין לשמעון עדי חזקה ולא לראובן עדי אכילת הפירות שנה או שנתים נשבע ראובן שלא מכר וחוזר לרשותו ואין הפירות חוזרין שהרי אין עדים לראובן על אכילתן והלה מודה שאכל ושל עצמו אכל ומ"מ נשבע היסת שלא אכל משלו כלום ונמצאו שניהם נשבעין הדרך השני שיש לראובן עדי אכילת הפירות של שתי שנים ונמצא קרקע ופירות חוזרין ונשבע ראובן היסת שלא מכר לא קרקע ולא פירות השלישי שהביא שמעון המחזיק עד אחד שאכלה שלש שנים והרי זה כמי שאינו וכן אין מחייבין אותו בפירות שהרי העד מסייע את המחזיק כמו שיתבאר למטה ונשבע ראובן שלא מכר הקרקע וזוכה בו ונשבע שמעון שלא אכל משלו כלום הרביעי שהביא עד אחד על אכילת שתי שנים חוזר קרקע ופירות שהרי עד זה לא לסייע את המחזיק הוא בא וכן אין מביאו על הפירות לשבועת התורה שהרי אין זה מכחישו אלא שאומר שלי אכלתי והרי הוא מחוייב לישבע ואינו יכול ומשלם ומעתה ראובן נשבע שלא מכר לא קרקע ולא פירות וגובה את הכל: