מאירי על בבא בתרא מא

אחד מבני חצר שבקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גוים בני חצר מעכבין עליו מפני הנכנסין והיוצאין וכן הדין במבוי הסתום שאחד מבני מבוי מעכב ובמבוי שכלו לבני מבוי על הדרך שכתבנו בפרק ראשון ויש חולקין במבוי כמו שכתבנו בפרק ראשון ומי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאמן ולא לגרדי ולא לספר מתא והוא שכותב כל שטרות העיר ואין צריך לומר לסופר ארמאי ומ"מ במכירה מותר אלא אם כן הם רוצים ללקחו ולגוי מיהא אסור וכן כתבוה קצת מפרשים וכבר ביארנו למעלה בפרק ראשון שאם היה שם כבר מאמנות זו אינו מעכב עליו אפילו בחצר והוא שאמרו ולשכנו אינו כופהו כמו שכתבנו בפרק ראשון מעתה אחד מבני מבוי שהיו לו שם ריחים ובא אחד משכניו ורצה להעמיד ריחים גם כן אינו מעכב עליו שעושה אדם חנות בצד חנותו של חברו ומרחץ בצד מרחצו של חברו ואינו יכול למחות שאף הוא אומר לו את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי וכן יכול חנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן אצלו ואע"פ שהיו רגילין אצל האחר אף הוא אומר לו אנא פליגנא אמגוזי את פלוג שביסקי ר"ל שקדים ומ"מ גר שבא ממדינה אחרת ובא להושיב חנותו במבוי זה בצדו של זה הרי הוא מעכב עליו ואם היה פורע עמהם מנת המלך בעיר הזאת אינו מעכב עליו ויש אומרים אף בעיר אחרת הואיל ולאותו מלך הוא נותנה ואין הדברים נראין ומ"מ בן מבוי אחר שבא במבואו של זה להושיב חנות בצדו הרי זה ספק אם יכול לעכבו אם לאו ומעתה מעכב עליו מתחלה ואם עשאו אינו כופהו לסלקו ובמלמד תינוקות אף אינו מעכב עליו תקנת עזרא היא שלא לימנע מלהושיב סופר בצד סופר קנאת סופרים תרבה חכמה:

כל מה שכתבנו הוא באמנות אבל הסחורות כל בני העיר נעשים סוחרים בכל מקום ואין מוחה בידם ומ"מ בני אדם שבעיר אחרת שבאו למכור סחורתם בעיר כל בני העיר יכולים לעכב ומ"מ רוכלים המחזרים בעיירות להביא בשמים ותכשיטין לבנות ישראל אין בני העיר יכולים לעכבם תקנת עזרא היא שיהו רוכלים מחזרין בעיירות שיהו תכשיטין ובשמים מצויים לבנות ישראל ומ"מ בני העיר מעכבין עליהם שלא לקבוע להם הושבת חנות אלא שיחזרו בכל העיר ויסבבו במבואות על כל הרוצה לקנות וישובו לעירם ואם רוכל זה תלמיד חכם קובע בכל מקום שירצה ושאר סחורות יכולים כל בני אדם שממדינות אחרות למכרן בכאן ביום השוק שהרי יש כאן גם כן קונים ממקום אחר ויש אומרים שאף ביום השוק לא הותרו אלא למכור לאותם הבאים מחוץ ואין דבריהם נראין ומ"מ דוקא ביום השוק אבל לא ביום אחר ואף ביום השוק דוקא בשוק אבל לחזר ולסבב בכל העיר ובמבואותיה אף ביום השוק מעכבין עליהם ואם היו לסוחרים אלו חובות אצל בני עיר והם צריכים לגבותם ואין להם מעות להוציא רשאין למכור אף בלא יום השוק בכדי פרנסתם עד שיגבו את חובותיהם וילכו וכן הדין בכל דבר שהם צריכים להתעכב בשבילו:

זה שאמרו בכאן כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם חייט וכו' ולשכנו אינו כופהו כבר ביארנו פירושה ופסק שלה בפרק ראשון וכבר כתבנו גם כן הפסק בכאן ומ"מ חכמי פרווינשאה פירשו בה שדרכן של בני מבואות חייטין במבוי אחד בפני עצמן וכן בורסיים וגרדיים ורופאים ולבלריים וכן שאר אומניות ועל זה אמרו שכופין שלא להושיב חייט ממקום אחר במבוי של גרדיים וכן בכלם אמנות בשל חברתה ולשכנו אינו כופהו שיכול להושיב עמו חייט ממקום אחר:

תלמיד חכם שבא לעיר והביא סחורות למכרן ביום השוק מונעין כל שאר בני אדם שלא למכור מאותה סחורה בשוק עד שימכור הוא את שלו לא מן הדין אלא לכבוד תורה והואיל ונודע בתלמיד חכם אין בודקין אחריו יותר מדאי לנסותו והמעכב על ידו נענש:

גאוני ספרד כתבו בכל אלו שאמרו שמעכבין בשאין פסידא ללוקחים לא בדמים ולא בחשיבות הסחורה אבל כל שיש ללוקחים תועלת בכך אין מעכבין ואף בתלמיד חכם שאין שום תקנה להפסיד את הלוקחים ואף מה שאמרו באחד מבני חצר שלא להשכירה לרופא וכו' דוקא שהוא מוצא לשכרה בדמים כאלו וכן כל כיוצא בזה:

מקצת מפרשים למדו מסוגיא זו שאם רצה אחד מבני עיר אחרת להלוות מעותיו ולהתעסק ברבית בעיר של אחרים בני העיר מעכבין עליו ואם פורע עמהם במס המלך אין מעכבין עליו ויש אומרים שאף כל המחוז בכלל העיר ולדעתי לא נאמרו דברים אלו אלא באמנות ומיני סחורות אבל בהלואות יראה שאין למחות:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו מרחיקין מצודת דג מן הדג כמלא ריצת הדג והוא פרסה ר"ל שהצייד שנתן עיניו בדג אחד ופירש לו מצודה אע"פ שלא זכה בה אין צייד אחר פורש לו מצודה אין הלכה כן אלא פורש ואינו נמנע ואפילו נתן מזונות בתוך המצודה שהיה לנו לומר שהדגים נותנין סימן למקום שיודעין שם מזונות והוא שנאמר כאן דיהבי סמכא והרי הוא כאלו הם לשם וכשהאחר פורש מצודה אחריו כעין גזל הוא אעפ"כ פורש ואינו נמנע:

מצות עשה על האב ללמד את בנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ואף לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומ"מ מצוה על כל חכם ללמד לכל מי שרוצה ללמוד אלא שאין עליו לשכור מלמדים אלא לבניו ובני בניו בראשונה מי שהיה לו אב היה מלמדו כמצות עשה של תורה ומי שאין לו אב לא היה למד תורה התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם ועדין מי שהיה לו אב היה מעלה ומלמדהו מי שלא היה לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך והיו מכניסין אותם כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומשהיה רבן כועס עליו מבעט ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא כהן גדול בעצת חכמי דורו והתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ושיהו מכניסין אותם כבן שש כבן שבע כפי כחו של בן ובריאותו והתבאר במסכת שבת קי"ט ב' שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות מחרימין את יושביה עד שיושיבו ואם לא הושיבו מחריבין אותה שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות וכן התבאר שם שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש אין מקבלין את התינוקות ללמד בפחות מבן שש שמזמן זה ולמעלה ראוי להכבידו ולהלעיטו כשור וכשמכין אותן אין מכין אותם מכת מרדות אלא מכה קלה כדי להזהירם ולא יכה אותם בשוטים אלא ברצועה וכן התבאר בתלמוד המערב שאין מכין אותם בתקופת תמוז אלא מעט אמרו שם ז"ל על ר' יוחנן מפקד לספריא דלא לימחון לטליא בתקופת תמוז מן גו דשליט בה קטב מרירי מאחר שנתקנה תקנה זו ר"ל להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר אין מוליכין את התינוק מעיר לעיר אבל מוליכין אותו בעיר אחת ממלמד אחד למלמד אחר ואם היה נהר מפסיק בין זה לזה אין מוליכין אותו מזה לזה אפילו היה שם גשר קצר והוא הנקרא גמלא בלשון תלמוד אבל אם היה שם גשר רחב והוא הנקרא בלשון תלמוד תיתורא מוליכין ויש מפרשים גמלא גשר של עצים ותיתורא גשר של בנין מושיבין לפני מלמד אחד חמשה ועשרים תינוקות וכך היא מדה בינונית ואם הגיעו התינוקות לחמשים מושיבין שנים ואם לא הגיעו אלא לארבעים מושיבין אחד ומוסרין לו תלמיד חשוב מן האחרים לסייעו בלמודו והוא הנקרא ריש דוכנא ובני העיר מסייעין לו לשכירות אותו ראש דוכן ר"ל שלא יפחתו שכרו בשכר התלמיד היה שם מלמד תינוקות שהוא גורס בקבע אלא ששונה בטעות ויש שם אחר שגורס בדייקות אלא שהוא בטל מסלקין את המוטעה ומושיבין את המדוקדק שהטעות שנטמעה נטמעה וכל שגורס בטעות או שמתרשל בלמודו הרי הוא בכלל ארור עושה מלאכת י"י רמיה וכל שגורס כראוי לו אע"פ שיש אחר גורס יותר הימנו אין מסלקין אותו אא"כ הוא בטל יותר מדאי: