מאירי על בבא בתרא שמט

שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין מאחר שלא אמר מתחלה תנו ודאי מפקפק היה ונזכר שכבר פרע אמר תנו מנה לפלני שאני חייב לו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו אין נאמנין מאחר שאמר תנו כבר דקדק בדבריו ויש מפרשים שאם אמר פרעתי קודם ההודאה אינו נאמן שהרי בבריא שאמר אתם עדי אינו נאמן בכך ושכיב מרע שהודה הרי הוא כבריא באתם עדי ולא אמרוה אלא בפרעתי אחר ההודאה וכן כתבוה בשם גדולי המפרשים ולא יראה כן ששכיב מרע מתוך חליו יש לומר שלא היה זוכר הפרעון ומ"מ יש מכריעין שאם אמרה מעצמו נאמן ואם על ידי תביעה אינו נאמן ונראים הדברים שהוא נאמן בכלם ולא חלקו בכאן אלא אם היתומים נאמנים לומר כן בשמו ונראה שאף הם נאמנין:

ומ"מ בין אמר תנו בין שלא אמר תנו אם אמרו יתומים פרענו אמר מצותו נאמנין אלא שנשבעים היסת ומה שאמרו כאן איפכא מסתברא כן פירושו אם יש לחלק בין מנה לפלני בידו ובין תנו מנה לפלני באמת ראוי לומר יותר בתנו מנה שיהו היתומים נאמנים לומר פרענו אבל לענין פסק נאמנין בין בתנו מנה לפלני בין מנה לפלני בידי:

שכיב מרע שהודה ואמר מנה לפלני בידי אין עוד טענה לומר משטה הייתי בו שאין אדם משטה בשעת מיתה ואין כאן צרך לאתם עדי וכן אין צריך קנין או כתיבה שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ושמא תאמר לדעת גדולי הפוסקים הרי אדם עשוי שלא להשביע את בניו פירשוה בדרך הודאה כמוסר דברים ומצוה או כמי שהודה על ידי תביעה שאלו בבריא היה יכול לטעון משטה הייתי בך כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין ואלו בשכיב מרע לא אבל בהודה מעצמו אדם עשוי וכו' על הדרך שכתבנו למעלה נמצא שכיב מרע שהודה שאין יכול לחזור וכמו שביארנו במעשה של איסור ורב מרי וכותבין אותה שלא ברשות כצואת שכיב מרע ומ"מ אף כשנכתב אינו מועיל אלא לבני חרי שאין זו אלא צואת מלוה על פה ואין כאן שעבוד נכסים ומ"מ מועיל לענין שלא לומר פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל אבל צואה שכתבוה עדים מדעתם שלא במצות השכיב מרע כמלוה על פה היא ויכולים היתומים לטעון פרענו:

שכיב מרע שהודה במקום שחב לאחרים כגון שהודה שיש בממונו כך וכך שהוא של פלני ונמצאת כתבת אשתו נפקעת בכך או בעלי חוב יראה שאינו נאמן ואין אומרים בזו אין אדם משטה בשעת מיתה אדם עשוי להעשיר את בניו בכל צד שיוכל ואין הכל פונים בראוי להם אף בשעה הראויה לכך:

בתוספתא אמרו הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בשטענו והודה אבל הודה מעצמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן הביאוה גדולי הפוסקים בתחלת בבא מציעא ודבר זה על כרחנו בשלא אמר כמוסר דברים אלא בשהוא כמערים ואומר שלא להשביע את בני נתכוונתי וכדעת גדולי הפוסקים:

שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ולא היו שם מעות כתבו מקצת גאונים שאין לו כלום ומביאין ראיה ממה שאמרו במסכת גיטין ס"ו א' חמרא לא אמר וכו' אבל אם אמר מנה מנכסי הרי הכל בכלל נכסים ונותנין אף מן הקרקע ולא יראה כן אלא מן הסתם שוה מנה הוא אומר:

המשנה השלש עשרה והיא מענין משנה שלפניה ואמר על זה המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו שטר ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אמר המאירי המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים פירוש אפילו לא נתפרש בהדיא לשם שעבוד נכסים מפני ששעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר ואפילו לא נתפרש ואין כאן פסידא דלקוחות שהרי מלוה בשטר קול יש לה והיה להם להזהר שלא ליקח על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין ואע"פ שהיה לנו לומר הואיל ושעבודא דאורייתא כבר נשתעבדו לו הנכסים חשו לפסידא דלקוחות אחר שהמלוים פשעו בעצמם שלא כתבו שטר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אף זה כמלוה על פה הוא וגובה מנכסים בני חורין יכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים שאם טען בה פרעתי נאמן אלא שהרבה מן המפרשים חולקין בה ואף חכמי הצרפתים כתבו בהפך ומטעם שהרי יכול לומר שטרא בידי מאי בעי ולדברי הכל כפר בה והוחזק כתב ידו בבית דין או שהעידו עליו שכתבו הוחזק כפרן ומשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכתב ידו שאמרו יש מפרשים דוקא בחתם ידו ואינו כן אלא חתם ידו אף בכתב ידי אחר דנין בה כן וכמו שאמרו כתובות כ"א א' אבל אמגלתא לא וכן כתב ידו בלא חתימה דנין בה כן שהרי כתב ידו בלא חתם כשר בגיטין שהרי כתב ידו דומיא דכתב סופר שנינו בה ומ"מ אפשר לי לומר דבגט היינו טעמא משום דמדכר שמיה בגויה אנא פלני וכו' וכן בזו אם כתב אני פלני לויתי וכו' והרי זה כחתם ידו אבל אם לא הזכיר שמו כלל אלא שהוחזק כתב ידו וכתוב אני לויתי מפלני מנה ביום פלני יש לחוש:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: