מאירי על בבא בתרא שמח

כבר ידעת שמלוה על פה אינה נגבית מן היורשים אפילו גדולים אלא באחד משלשה דרכים אחת בשחייב מודה כן בתוך חליו אע"פ שלא אמר תנו הואיל ומודיע שיש לפלני חוב עליו כך וכך והשניה שהיתה ההלואה תוך זמנה שחזקה אין אדם פורע תוך זמן כמו שיתבאר והשלישית שנדוהו על הלואה זו ומת בנדויו אבל כל שאין שם אחד מדרכים אלו אפילו באו עדים שזה הלוה לאביו אינו גובה מן היתומים כלום אפילו מן הגדולים וכן אפילו הוציא כתב ידו שהוא חייב לו מפני שיש לחוש שמא פרעו ומ"מ מלוה בשטר נגבית מן היורשים כמו הבעל חוב עצמו ודוקא מן הגדולים אבל יתומים קטנים אין נזקקים לנכסיהם אף בחייב מודה ואף במת בנדויו ואף בתוך זמן אף במלוה בשטר ואפילו היה שם כל תנאי שבעולם עד שיגדלו היתומים אלא בדברים ידועים והם שטר שיש בו רבית שהיה אביהם חייב לגוי מפני שהרבית אוכלת בנכסיהם וכן לכתבת אשה אלמנה או גרושה כדי ליתן לה מקום לינשא ויש מפרשים דבר זה באלמנה לבד ומפני שהיא נזונת עליהם עד שתגבה כתבתה ויצא להם מפירוש זה שאם היו הנכסים כנגד הכתבה לבד או פחות אין נזקקין לה שהרי נוטלת הכל ואין כאן צד זכות ליתומים ולא חשש כלל לחן האשה ליתן לה מקום לינשא והדברים נראין כדעת ראשון וכן נזקקין לנכסיהם כל שהוא מצוה בחליו לומר תנו מנה לפלני או קרקע או כך וכך אם בחובו אם במתנה וכל שכן אם אמר תנו מנה זה או שדה זה וכן בנמצאת קרקע שאינה שלהם אלא שהיא גזל ביד מורישם ודברים אלה מתבארים במסכת ערכין וכן התבאר שם שבכל מה ונזקקים לנכסי יתומים אין נזקקין אלא בהעמדת אפטרופוס אם לא מנהו אבי יתומים חוץ מתנו מנה זה ושדה זה שאין צריך להעמדת אפטרופוס ויש פוסקין חוץ מנמצאת שדה שאינה שלו ויראה כדעת ראשון וכבר הארכנו בדברים אלו במסכת כתבות פרק אלמנה:

מעתה צריך שתדע שכל שפרע הערב את חובו והוא חוזר ותובע את הלוה בכך או יורשיו אם אין בידו שטר הרשאה מן המלוה שהתקבל מעות אלו מידו וכמרשהו בכך הרי תביעת הערב ללוה כמלוה על פה שכבר נמחל שעבוד השטר והוא תובע בעל פה ואפילו הביא עדים שפרע שאם לא הביא עדים שפרע אין זה כלום שאין הגעת השטר לידו ראיה אלא אף אם הביא עדים שפרע הרי זה כתביעת מלוה על פה ואם יש בידו שטר זה הרי לא נמחל שעבוד השטר והרי הוא מורשה בו ונמצאת תביעתו כמלוה בשטר:

מעתה הרי שלוה והכניס ערב ומת הלוה והניח יתומים גדולים וקדם הערב ופרע את החוב שלא בהודעה ליורשים אלו שהם גדולים שאלו הודיעם ופרע ברשותם היה הענין כאלו נתחייבו לו הם עצמם אלא שלא הודיעם ואין בידו שטר הרשאה הרי תביעתו להם כמלוה על פה ואינו נפרע מהם אלא באחד משלשה דרכים שהזכרנו ויש אומרים אף לא בתוך זמן שמא בשעת הערבות התפיס את הערב צרורות לסמוך עליהם ואינו נפרע מהם אלא בחייב מודה או נדהו מלוה ומת בנדויו וכן יראה לי מצד שלא הוזכר כאן אלא חייב מודה ושמתוה ומית בשמתיה ועוד שהתפסת צרורות האמורה כאן פירושו התפסה לערב לסמוך בהם על ערבותו ואם יש בידו שטר הרשאה הואיל ומלוה בשטר היא נפרע מהם ואין חוששין לכלום:

היה המלוה גוי אפילו היה בידו שטר הרשאה אין נפרע מהם אלא בחייב מודה או נדוהו ומת לו תוך זמן שמצד שהגוי תובע את הערב תחלה ודאי לא נכנס לו ערב עד שהתפישו צרורות והתפשה זו מבוררת כל כך עד שאף מלוה בשטר אינה מפקיעתה ויש חולקין בזו לומר שכל שיש בידו שטר הרשאה אין חוששין לכלום שאין מערערין אחר מלוה בשטר ואין חלוק בין מלוה גוי למלוה ישראל אלא שבמלוה ישראל נפרע בלא שטר הרשאה בכל אחד משלשה דרכים שהזכרנו ואפילו תוך זמן ובמלוה גוי אינו נפרע בתוך זמן שמא התפישו צרורות ולא יראה לי כן שהרי מ"מ אין באין אף במלוה ישראל מצד התפשת צרורות ויש נוטים לדעת שלישית שאין שום חלוק בין מלוה גוי למלוה ישראל ובשניהם כל שהוא באחד משלשה דרכים שהזכרנו נפרע מהם ואם אין שם אחד מהם לא יפרע או בשניהם נפרע בחייב מודה ובנדוהו ומת בנדויו אבל לא מת בתוך זמן כמו שכתבנו ולדעת זה לא הוצרכו גדולי הפוסקים והמחברים להביא מעשה השני הנזכר בכאן ר"ל ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי וכו' אלא שמאחר שהביאוהו יראה שהם נוטים שיש לחלק ביניהם על אחד מן הדרכים שהזכרנו ואי אפשר לומר אלא על הדרך השני שהרי במלוה ישראל כתבו הם עצמם שנפרע מהם אף בתוך זמן:

למדת לפי שטתנו שסוגיא זו מתפרשת ביתומים גדולים וביאור הסוגיא דרך קצרה לדעת זה כך הוא ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי שאלו הודיעם ופרע ברשותם נעשו הם עצמם אצלו בעלי חוב שהרי גדולים הם אלא שפרע שלא בהודעתם ונעשה אח"כ בתביעתו ליורשים כתובע מלוה על פה שהיתה לו אצל האב ואמר רב פפא פריעת בעל חוב במלוה על פה מצוה שאין כאן שעבוד כלל שיורידוהו ב"ד לנכסיו אלא שכופין אותו מצד מצוה עד שתצא נפשו כמו שיתבאר בכתבות והילכך אינה נגבית מן היורשים והוא הולך על שטתו שאמר בפרק זה שאין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת ולענין ערב אין בו משום נעילת דלת שלא נאמרה נעילת דלת אלא אצל מלוה ומעתה נעילת דלת אין כאן ומצוה אין כאן דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו כלומר אע"פ שהם גדולים אין כופין אותם במצוה שהיתה מוטלת על אביהם והילכך אפילו היה חייב מודה אינו נפרע מהם:

רב הונא בריה דרב יהושע אמר שלא נאמר לפטור בזו אלא שמא פרע את המלוה והתפישו צרורות או שהתפיס צרורות לערב בשעה שערב לו והרי הוא כאלו לא היה שם שטר שהרי חזרה מלוה שבשטר זו למלוה על פה וכשם שאלו לא היה שטר למלוה אלא שהיה זה ערב שבמלוה על פה שלא היתה מלוה זו נגבית לא מן היתומים ולא מן הערב כך עכשו שפרע הערב וחזרה מלוה על פה אינה נגבית אלא באחד משלשה דרכים אלו הא באחד מאלו נגבה ואף בתוך זמן לדעת קצת ולדעתנו דוקא במת בנדויו ובחייב מודה אבל לא בתוך זמן שהרי עקר התפשת צרורות לערב נאמר ומ"מ באחד מן השנים נגבית ולא נאמר פריעת בעל חוב מצוה אלא במטלטלין כמו שביארנו בפרק מי שמת:

והקשו ממה ואמרו ערב שהיה שטר החוב יוצא מתחת ידו ר"ל והביא עדים שפרעו אינו גובה מפני שמלוה על פה היא הואיל ואין בידו שטר הרשאה ואם יש לו שטר הרשאה גובה והיה המקשה סבור שאין שטר ההרשאה עושהו מלוה בשטר אלא שלא יהא בה שום ענין אלא ראיית פרעון בשלמא לרב הונא ניחא שהרי נפרע כל שיש ראיה שפרע ודוקא באחד מן הדרכים שהזכרנו אלא לרב פפא וכו' ותירץ לו שהרשאה עושתה מלוה בשטר ולא משום ראיית פרעון לבד היא באה שאף בהביא עדים שפרע היא שנויה וכמו שפירשנו ואף לרב הונא נעתקה למלוה בשטר שלא לחוש לשום דבר וליפרע אף במקום שאין שם אחד מן הדרכים ואח"כ הביא מעשה אחר במי שנעשה ערב בשביל ישראל לגוי ומת הלוה ופרע הערב את הגוי ודנו בו שאף לדעת האומר שאין חוששין להתפשת צררי בזו חוששין הואיל ודין הגוי לתבוע לערב תחלה אין אדם נכנס בו ערב אלא בהתפשת צרורות ואינו נפרע ממנו בלא שטר הרשאה אף בתוך זמן או אף במלוה בשטר לדעת קצת על אחד מן הדרכים שביארנו למעלה:

למדת מדברינו שאלו היו היתומים קטנים אין הערב נפרע מהם בשום פנים אפילו פרעו בהודעה ואף בשטר הרשאה שהרי אף המלוה עצמו אינו נפרע מהם אלא מלוה נפרע מן הערב וכן כתבו גדולי המחברים בין במת הלוה בין בהלך למדינת הים והערב ממתין עד שיגדלו ונפרע מהם אם יש בידו שטר הרשאה ואם אין בידו שטר הרשאה אינו נפרע מהם אף לאחר שיגדלו אלא באחד מן הדרכים שהוזכרו זו היא שטתנו והיא עיקר כל מה שנאמר בה ומ"מ חכמי הראשונים שבקטלונייה פירשוה ביתומים קטנים ונמשכו בה לפירושיהם של מקצת גאוני ספרד ולפירושי מקצת רבני הצרפתים אלא שהם מחדשים ומפרשים חשש התפשת צרורות למלוה וכן חדשו בפירוש מקמי דלודעינהו למלוה שאלו הודיע והיה המלוה תובעם כשם שהיו היתומים פטורים עד שיגדלו כך היה הערב פטור שאין הערב מתחייב אלא במה שהלוה מתחייב ולא יראה כן שאם כן אף היתומים לכשיגדלו יפטרו מן הערב שהרי זה כפורע חובו שלא מדעתו ויכולין לומר הוא מפייסנא ליה ומחיל ויש נוטים לדבריהם מיהא בערב שלא התנה לפרע ממי שירצה ולא יראה כן:

וכן ראיתי לגדולי המפרשים בביאור סוגיא זו דברים שמהם יצא להם לומר שבקבלן הואיל והוא אצל המלוה כלוה ואצל הלוה כמלוה יכול לתבעו ולומר לו איני רוצה לעמוד עוד בערבות זו אבל ערב אינו יכול לומר כן ויש אומרים כן אף בערב שמא ימות ויפרע המלוה ממנו ויצטרך להמתין עד שיגדל ויש מי שנוטה לדעת אחרת שכל שיש ערב והוזקק לפרוע נזקקין לו מנכסי היתומים אפילו הקטנים שהרי זה כאלו הוכרחו הם מן הדין לפרוע וגברא אשלמו ליה למלוה ודברים אלו כלם נתחדשו להם בלא ראיה אלא סברא לבד ואיני סומך בהם כלל וכן חכמי הדורות שלפנינו נמשכו אחריהם לומר שבחייב מודה או מת בנדויו נזקקין אף לנכסי קטנים אף בעל פה אבל בתוך זמן לא עד שיגדלו ויחקרו אם התפיש אביהם צרורות ויש נמשכין לדעת זו אף בתוך זמן וסוף הדברים אין הדברים מתישבין אלא על הדרך שפירשנו ופסקנו:

וכשתעיין בסוגיא זו יפה ובסוגיא שבערכין פרק שום היתומים תמצא ביאור הסוגיאות עולה לשטתנו יפה ואין בהם בכדי לפקפק אלא ממה שהקשו במסכת ערכין על מה שאמרו שאין נזקקין לנכסי יתומים ממה שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזבורית ואמרו שם בשלמא לרב הונא מוקים לה בשחייב מודה וזו ודאי ביתומים קטנים היא שנויה שהרי אמרו שם כשתרצוה בבעל חוב גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי קביל עליה לינטר להו עד דגדלו ומתרץ בשקבל עליו לזו ולא לזו אלמא כל סוגיא השנויה לשם בקטנים ואמרו עליה בשלמא לרב הונא כשחייב מודה אלא שאפשר לפרשה בשחייב מודה ושצוה ליתן ואם לא כן זו היא ראיה גדולה לדבריהם:

וכן מה שכתבו גדולי המחברים שלא נאמר שלא ליזקק לנכסי יתומים במלוה בשטר אלא שמא כשיגדלו ימצאו ראיה שבה שוברין את השטר וחייב מודה ודאי אף בעל פה אין כאן חשש ולדבריהם מיהא יש לך להקשות שהרי בבבא קמא פרק ארבעה וחמשה ל"ט א' בענין שור של קטן שנגח אמרו אין נזקקין לנכסי יתומים והרי זה כחייב מודה הוא שהרי נתבררה נגיחתו אלא שהם מתרצים שמא יטעון איזו טענה הפוטרת כגון שמירה או פשיעת הניזק ושמא תאמר והרי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ויתומים כשלא בפני בעל דין דמו אפשר שנגח בפני בית דין שאין שמיעה גדולה מראיה ומה שאמרו בערכין אם אמר תנו נזקקין פירשוה גם כן בשאמר כן בפני ב"ד או שקבלו עדות בחייו או שכתבו העדים את השטר או הוא עצמו והרי מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ומ"מ לדבריהם קשה לפרש זו שאמרו אם אמר תנו נזקקין הא אם לא אמר תנו אע"פ שהודה אין נזקקין ומפרשים אותה במתנה שאין בה ענין ללשון הודאה אלא בצואה ליתן והוא הדין לחוב בהודאה וכן קשה לדבריהם כשהקשו במסכת ערכין על מה שאמרו שאין נזקקין לנכסי יתומים ממשנת שום היתומים וכו' עד שהוצרכנו לתרצה בכתבת אלמנה או בבעל חוב גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל היה לו לתרץ בשחייב מודה אלא שהם מתרצים שהמשנה נשנית בסתם אף בשאין חייב מודה ואין זה נראה לי שהרי תירצו בבעל חוב גוי ושקבל עליו לדון בדיני ישראל והרי נוח היה לו לתרצה בשחייב מודה:

המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה כיוצא בו אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתבתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו אמר הר"ם ומה שצריך שתדע כי ערב דכתבה אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה וקבלן דכתבה הוא אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה שיתן ויתבע ממנו תחלה אבל זה אחר שידירנה בעלה הנאה ואח"כ יגרשנה כמו שזכר רשב"ג:

אמר המאירי כיוצא בו וכו' כלומר שמשנה זו שנויה גם כן לתועלת הערב והוא שאם נכנס ערב לאשה וגרשה בעלה והיא תובעת כתבתה לערב ידירנה בעלה הנאה בשעת הגרושין שלא להחזירה ולא ליהנות מנכסיה שמא אינו מגרשה אלא שאין לו די ספקו ומגרשה כדי שתפרע מן הערב ויחזור וישאנה ומ"מ דוקא בשנעשה הדבר בב"ד אבל אם גרשה שלא בב"ד הרי היא גובה כתבתה מן הערב ואם ישאנה ישאנה וכך פירשו בגמ' באחד שהיה תלמיד חכם והיתה שעה דוחקתו והיה אביו ערב לכתבת אשתו ואמר אחד מן החכמים ליתן לו עצה לגרש עד שתגבה כתבתה מאביו ויחזור וישאנה וכשהקשו לו והא ידירנה הנאה תנן אמר אטו כל דמגרש בבתי דינא מגרש למדנו שכל שגרש בלא הדרת הנאה נפרעת ממנו בלא הדרת הנאה ואם יחזור וישאנה יחזור:

ובמסכת ערכין התבאר במקדיש נכסיו וגרש את אשתו שהיא נפרעת מן ההקדש על הדרך שיתבאר שם ר"ל אחר שיפדה מן ההקדש שהרי ההקדש הפקיע את השעבוד אלא כשיפדה מן ההקדש ויצא לחולין יש לאשה ולבעל חוב לגבותו מן הפודה שהרי שעבודה עומד על הקרקע ואין זה אלא כשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שטורפה מן השני וכשפודין את הקרקע משביעין את האשה או הבעל חוב כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים ומכריזין עליה כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת ליתן לאשה בכתבתה או על מנת ליתן לבעל חוב את חובו וטעם הדברים שיש מי שרוצה ליתן לאשה שנוטלתן מעט מעט ויש מי שרוצה ליקח על מנת ליתנם לבעל חוב שמיקל במעות כמו שהתבאר בערכין פרק שום היתמים ואחר שפודה פורע להם ולוקחה כפי מה שהיא אלא שאפילו היתה הכתבה או החוב יתרים לוקחה באיזה דבר אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר הפודה ומגבה לאשה או לבעל חוב ומ"מ אם היתה הכתבה או החוב בכפל ההקדש כגון שהיה החוב מאתים וההקדש אינו אלא מנה אין פודין על מנת ליתן אלא שפודין סתם כמו שהתבאר שם ומ"מ כל שהקדיש ואחר כך גירש אע"פ שלא הדירה בשעת הגט אינה נפרעת מיד הפודה מן ההקדש עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש אבל מכר נכסיו לאחרים וגירש את אשתו כדי לגבות כתבתה מהם רשאי ואין מדירין אותה לא בשעת גרושין ולא בשעת פרעון שאם אמרו בהקדש משום רוחא דהקדש ובערב משום מצוה ושלא חסרו כלום כמו שיתבאר לא אמרו בלוקח שאף הלוקח יודע שיש עליו כתבה והוא הוא שהפסיד על עצמו וכן התבאר בערכין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ערב של כתבה לא על כל הצדדין הוא משתעבד אלא יש צדדין שהוא משועבד ויש צדדין שאינו משועבד וכיצד הוא הדין אם הוא קבלן חייב ואם הוא ערב אפילו קנו מידו פטור שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון ואם ערב זה הוא האב לכתבת בנו אף בערב חייב אם קנו מידו לדעת גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבו אע"פ שלא קנו מידו דברים אלו לא נאמרו אלא במנה מאתים ותוספת אבל נדוניא שהביאה הרי היא כחוב דעלמא שהרי חיסרה ומשתעבד בה כדין חוב וכן אם גרשה אינה אצל נדוניא בדין הדרת הנאה שהרי אף בהדרה הנאה באו עליה במסכת ערכין מטעם מצוה עבד ולאו מידי חסרה:

גדולי המחברים הורו בשם הגאונים בראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל אחריותה עליו שלא נשתעבד לוי שזו דרך אסמכתא היא ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון הרי זה חייב וגדולי המגיהים חולקין לומר שאם קבל אחריות בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא אף הם כתבו על ערב או קבלן שחייבו עצמם על תנאי אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד כגון אני ערב אם יהא כך שכל התולה שעבוד שאינו חייב בו באם יהא כך לא גמר והקנה ואע"פ שאין בערבות דין אסמכתא כמו שכתבנו למעלה דוקא באם של גוף הערבות כגון אם לא יפרעך אבל כל שתולה ערבותו באם אחר לא נשתעבד:

ובנימוקי גאונים ראיתי שמי שערב לפרוע הממון למלוה אם לא יבא המלוה לפניו לשלשים יום ובמעכשו ולא בא לשלשים יום וקודם שיתבענו בא הלוה שאין זה חייב ואין נראה כן אלא אחר שהתנה ובמעכשו הכל לפי תנאו וכן כתבו ששנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע את השני בשאר ואחד שערב לשנים כשיפרע למלוה יודיענו חוב איזה משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו וגדולי המגיהים כתבו בשנים שערבו לאחד שהכל לפי המנהג ולמדין מן הגוים לישראל:

בתלמוד המערב שבשבועות פ"ה התבאר ששנים שלוו מן האחד בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהם או לקח בשותפות הרי הם ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירש ושם הארכנו בדין זה:

גדולי המחברים כתבו על מי שערב דבר שאינו קצוב כגון תן לפלני כמה שירצה ואני ערב וכיוצא בזה שאינו חייב כלום שלא סמכה דעתו בכך וגאוני ספרד כתבו שאפילו ערב לו בעשרת אלפי דינרי זהב חייב בכל וגדולי המפרשים מכריעים שהוא חייב עד כדי שהדעת סומכת על ערבותו אף הם כתבו שמי שערב על גוף הלוה ולא על הממון כגון שהלוהו ואני ערב להביאו לפניך או שהלוהו ותבעו ואמר לו שיניחוהו וכל זמן שיתבענו יביאהו לו וקנו מידו ולא יכול להביאו כגון שברח או שמת יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם ויש מי שהורה שאסמכתא היא ולא נשתעבד וגדולי המגיהים מסלקין מכאן דין אסמכתא הואיל ונסתלקה מן הערבות כמו שהתבאר אלא אם אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב להביא גופו ואם לא אוכל להביאו אשלם חייב ואם לאו אינו מתחייב ממון אלא שיש לומר להביא גוף תחת גוף עד שיתפשר עמו ונראין הדברים שחייב לשלם כדברי הגאונים:

אף הם כתבו במי שעירב לחברו על פה ובא המלוה לתבוע את הערב והרי הלוה במדינת הים אין הערב פורע אלא אם כן הלה מברר שלא נפרע ואם הלוה לשם והערב מתירא שמא יעשו קנוניא על נכסיו אינו נפרע עד שישבע הלוה שאין לו ושלא פרעו ואם קדם ונתן חוזר וגובה בד"א בשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו וערב או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו לשלם אין הלוה חייב לו כלום ואין דברים אלו נראין אלא כל ערבות שבעל פה כשם שיכול לומר למלוה פרעתי כך לערב ואם מודה לו שפרע בעבורו ודאי חייב ואין זה כפורע חובו שלא מדעתו שהרי יש כאן חיוב עליו גם כן:

כתבו הגאונים שהמלוה שתבע את הלוה ולא מצא לו נכסים אינו יכול ליפרע מן הערב עד שלשים יום מיום שנתחייב הערב לשלם לא יהא כח זה פחות מן הלוה עצמו וזה תמה שהרי בפרק ראשון פסקנו שאין אומרים סתם הלואה שלשים יום ושמא לא אמרוה שם אלא שאין אומרים חזקה שלא לפרוע תוך שלשים:

כתבו הגאונים שהקטן שערב פטור אף לכשיגדיל שאין לו דעת לשעבד עצמו במה שאינו מגיע לידו וכן כתבו שמי שערב לחברו וברח לו נותנין לו זמן לערב עד שיבקשהו ויביאהו לדין ואם הבורח במקום ידוע לבית דין נותנין לו זמן כשיעור הצריך לאותו מקום ואם אין ידוע איזהו מקומו נותנין לו שלשים יום ואם לא בא אם יש לו נכסים כותבין אדרכתא על נכסיו ופירשו בתוספתא שערב ולקוחות נפרעין מן הלקוחות תחלה אם אין שם על מנת דהא תלמוד אם פרע הערב חוזר ללקוחות ומ"מ אני מסופק לדעת האומר שאף בעל מנת אם יש נכסים ידועים ללוה אין נפרעין מן הערב לקוחות אם דינם כנכסים ידועים אם לאו ונראה שאין אלו נקראים נכסים ידועים:

שכ"מ שהקדיש נכסיו ואחר שהקדיש אמר מנה לפלני בידי נאמן שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ושמא תאמר והלא מ"מ מלוה על פה היא ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות והקדש כלקוחות הוא מ"מ הרי יכול לחזור בהקדשו כמו שביארנו בפרק מי שמת ומתוך שיכול לחזור נאמן ושמא תאמר אחר שיכול לחזור מה אנו צריכים מטעם שאין אדם עושה קנוניא בהקדש תיפוק לי מתוך שאם רצה לחזור חוזר כבר תירצנו שם שמתוך שאין הדבר נאה לו לחזור במה שהקדיש בטל לו דין מגו במקצת אלמלא שסייעתהו עכשו טעם זה שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ויש שפירשו דבר זה במנה פקדון שאינו בכלל ההקדש כלל ואין כאן צרך אלא למה שאין קנוניא בהקדש ואין אנו צריכין לכך שהרי פירוש הדבר כך הוא מתוך שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש נאמן הוא במה שאומר מנה לפלני בידי כלומר ולא חל עליו הקדש מתחלה והוא כאלו אמר כל נכסיו לבד ממנה פלני ואפילו לאחר שהקדיש ואין אנו צריכין להעמידה גם כן בשעה שהקדיש כמו שכתבוה גאוני ספרד וגדולי המחברים פירושו שדבר זה לא היה צריך לומר כלל אלא אף לאחר שהקדיש וכיצד הוא הדין בזה אם אמר תנו נותנין אפילו במלוה על פה שאין כאן דין לקוחות שהרי לא חל עליו ההקדש וכל שכן אם יש בידו שטר אע"פ שאינו מקויים שהרי כשאמר תנו קימו ואין צריך לומר בשטר מקויים שגובה בלא שבועה אע"פ שבבריא אמרו במסכת שבועות הבא ליפרע מנכסי ההקדש לא יפרע אלא בשבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין לו אלא אם כן היה בידו שטר מקויים ואם יש בידו שטר שאינו מקויים אומרים לו שיקיימנו וכל שכן במלוה על פה שאינו גובה שמא לא אמרה אלא שלא להשביע את עצמו ר"ל שלא להראות שעשיר היה ורוצה להראות שמגולגל היה ושמא תאמר ומה לו בכך והוא הקדיש הכל חושש הוא לכבודו למפרע שלא יאמרו עשיר היה ולא היה יוצא ידי חובת צדקה ומעשים טובים ומ"מ בריא שהקדיש אינו נאמן בכך לאחר הקדשו ואע"פ שיש שאלה בהקדש והיה לנו לומר מתוך שיכול לשאל יהא נאמן מתוך שאין נאה לו בטל מגו ואפילו היה השטר מקויים ביד בעל חוב הפקיע הקדש את שעבודו ואינו גובה אלא על הדרך שביארנו למעלה ויש חולקין לומר כן אף בבריא ומגו דאי בעי מתשיל וקשה להם מה שאמרו בבא ליפרע מנכסי הקדש שאף בחייב מודה לא יפרע אלא בשבועה ומתרצים שאין לומר אצל המלוה מגו ומ"מ אין דבריהם נראין כלל:

שכיב מרע שלא הקדיש ואמר מנה לפלני בידי אם אמר תנו נותנין ואפילו על פה שהרי מלוה על פה נגבית מן היורשין ואם בשטר שאינו מקויים הרי קיימו ואם במקויים שגובה בלא שבועה ונמצאו בין מלוה בשטר מקויים בין שאינו מקויים בין על פה גובין בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין שמא לא אמרה אלא שלא להשביע את בניו וצריך אתה לשאול שהרי אמרו בסמוך שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ואמרו יתומים חזר אבא ואמר לנו פרעתיו נאמנין הא לא טענו כן נותנין ואע"פ שלא אמר תנו תירצוה גדולי הפוסקים בשאמרה דרך הודאה ולא כדרך מי שאמרה שלא להשביע את בניו ואין כאן אלא ראות עיני הדיין לפי נסח הדברים וכעין מה שאמרו בסנהדרין ל' א' באחד שראוהו בניו מטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום ויש מפרשים בה שאם אמר כן בפני אותו שהוא אומר שהוא חייב לו זהו דרך הודאה או בפני בנו או על ידי תביעה אבל אם אמר כן שלא בפניו זהו שלא להשביע וכן כל כיוצא בזה ויש מפרשים בשהביא זה ראיה שלוה ממנו אותו מנה ואין לנו לומר שלא להשביע וכו' זו היא שטת גדולי הפוסקים והמחברים אלא שחולקין עמנו שהם מפרשים אותה שאמר כן בשעת ההקדש ומפרשים שאם אמר כן אחר ההקדש אינו כלום ולא יראה כן:

וגדולי הראשונים שבקטלונייאה מגיהים על גדולי הפוסקים לומר שכל שאין שטר בידו ואמר תנו אין נותנין שמלוה על פה הוא והקדש משועבד הוא ולא אף בשטר שאינו מקויים ואין תנו מועיל אלא לשטר מקויים ולגבות בלא שבועה וכן חולקין לומר שבשכיב מרע שאינו מקדיש כל שאמר מנה לפלני בידי נאמן ונותנין אע"פ שלא אמר תנו ואין מדקדקין בין דרך הודאה לדרך שלא להשביע את בניו שהרי מלוה על פה נגבית מן היורשין כל שחייב מודה ואין מדקדקין בדרך הודאה ואין הלכה לומר שלא להשביע אלא בדרך האמור בסנהדרין אלו לא הוו לי לא פרעתינהו לפלניא וכיוצא בזה אבל כל שמודה במוחלט ואומר מנה לפלני בידי אע"פ שלא אמר תנו נותנין ואין מדקדקין בלשונו כלל והוא הוא לשון האמור בסמוך באמרו יתומים חזר ואמר פרעתי שאם לא טענו כן היו נותנין אע"פ שלא אמר תנו וזו שנאמרה תחלה לרב ושמואל לא אמר תנו אין נותנין אין הלכה כדבריהם שהרי הולכים הם לשטתם שאמרו מלוה על פה אינה נגבית מן היורשין ונראין דברי גדולי הפוסקים בשכיב מרע המקדיש ודברי המגיהים בשכיב מרע שאינו מקדיש ושמא תאמר כל שאמר תנו יגבו מצד מצוה לקיים דברי המת כבר התבאר שלא נאמר מצוה לקיים דברי המת אלא במסר הממון ליד שליש או לבית דין וכמו שאמרו במסכת גיטין תנו מנה לפלני יתנו לאחר מיתה והקשו והא לא משך ותירצוה בשכיב מרע או בבריא ובמעמד שלשתן ונמצא שלא באו עליה מצד מצוה לקיים דברי המת ויש אומרים שאין אומרים כן אלא במת נותן בחיי מקבל אבל מת מקבל בחיי נותן ואח"כ מת נותן לא ובזו בריא אמר תנו סתמא ואפילו מת מקבל בחיי נותן נמצא שאין הטעם מצד מצוה זו: