מאירי על בבא בתרא שלד

כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הואיל ומכירין שהרי אין בו זכות ללוה והלוה נותן שכר ומפרש בגמ' אע"פ שהיתה מלוה זו בתורת עסק שאין כל הריוח למלוה ואין כל ההפסד על הלוה ושאם ירצה המלוה ליפרע אין לו רשות בכך עד שיגיע זמנו ופירשו גאוני ספרד דוקא בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו כן אין כותבין אלא מדעת שניהם ומ"מ אין כותבין למלוה אלא מדעת הלוה וכן לא אמרו שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אלא בשטר שיש בו קנין שאם אין בו קנין יש לחוש לכתב בניסן ולא לוה עד תשרי שאין לו לטרוף אלא משעת הלואה כמו שביארנו בראשון של מציעא:

כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו שהרי אין כאן שום חובה ללוקח אבל לא ללוקח אא"כ מוכר עמו והלוקח נותן שכר ופירשו בגמ' אף במוכר שדהו מפני רעתה כגון שמוציאין בה יתר על היוצא ממנה שמ"מ המוכר מפסיד וכמו שאמרו זבנת קנית זבינת אפסידת ואף בזו כתבו גאוני ספרד דוקא כותבין למוכר בלא לוקח כשהעיד על עצמו שקבל הדמים מן הלוקח שאם לא כן שמא מכוין הוא למכור לו על כל פנים ולדחקו בנתינת הדמים ואין דעתי נוטה בכל אלו שבכלם פירושם שאם המלוה או הלוקח יתרצו בכך יתרצו ואם לאו ולא כלום:

נמצאו גט ושובר ומלוה ומכירה נכתבין לבעל ולאשה וללוה ולמוכר שלא מדעת האחרים וכל השטרות במכירין אין כותבין שטרי אירוסין ר"ל שטרי פסיקאתא והם עניני התנאים שהוא נותן לבתו ושזה נותן לבנו וכן שטרי נשואין והוא שטר הכתבה והנדוניא אלא מדעת שניהם ושיסכימו שניהם בכך שמא יפחות לה מן הראוי ויש כאן חוב לשניהם והחתן נותן שכר שהוא הקונה ופירשו בגמרא אפילו היה צורבא מרבנן שמן הסתם היא נהנית בנשואיו ומהירה לגמור נשואיה ואינה קפידה על השכר אין השכר אלא על הבעל:

אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם שיסכימו זה בהקנאתו לאריס וזה בקבלת טורח העבודה והמקבל נותן שכר ופירשו בגמ' אפילו בשדה בור שיש לומר שהבעלים נהנים הרבה בכך אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם פירשו בגמרא שטרי בירורין בשני פנים אחד שטרי הטענות שכותבין שם כך וכך טען פלני וכך השיב לו פלני והשני שטר ברירת הדיינים כשבורר לו זה אחד וזה אחד והיאך כותב עד שיסכימו שניהם כל אחד על שלו ומכאן אתה למד שמשכתבו ברירתם וחתמו אין יכולין לחזור שאם כן מה צרך לדעת שניהם ושניהם נותנין שכר שהרי שניהם זוכין עכשו בשוה רשב"ג אומר לשניהם כותבין לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו פירוש בשטרי טענות ובמעשה בית דין שלדעת תנא קמא אין כותבין אלא אחד וכותבין בו זכות כל אחד מהם וחובתו ומשתתפין שניהם בשכר הסופר ודמי השטר ונהנין כל אחד בשל חברו וכל שאומר אין רצוני להשתתף עמך אלא כתוב שלך לבד ואני שלי לבד מדת סדום היא ורשב"ג אומר שאין זו מדת סדום שאם כן כל זמן שאני צריך לעיין ולהתבודד על הטענות אתה אומר שאתה צריך לו ושמא תאמר לעיין בה ביחד דמית עלאי כאריא ארבא והלכה כרבן שמעון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא נתבאר בביאורה כך הוא:

מאחר שביארנו שכל שלא הכירוהו העדים או שלא הוחזק שמו אצלם אין חותמין לו כל שטר שיצא בפנינו וצוח הלוה שלא לוה ממנו ושמא אחד העלה שמו כשמו אין חוששין לדבריו שלא חתמו העדים עד שהכירו או שהוחזק שמו אצלם ואפילו אמר העד לא זה היה אינו חוזר ומגיד אלא שחוקרין את הדבר יפה וכל שלא נמצא שם זיוף גובים בשטר זה ומ"מ בתלמיד חכם ושהחייב בשטר זה אשה שאין דרך תלמיד חכם לעיין בה כל כך חוששין לדבריו מעשה היה באחד מן החכמים שהיה חתום בשובר של אשה וצוחה לפני הדיין שמעולם לא עשתה שובר זה ובא החתום לפני הדיין וכששמע קולה אמר אף אני אמרתי באותה שעה שלא הייתי סבור לפי הקול שתהא היא אותה האשה הרמוזה עד שאמרו לי שמתוך בגרותה בגר קולה ונתעבה ועל דבר זה נשענתי וחתמתי ודנו בזה שאע"פ שאמרו אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן אין דרכו לבדוק בנשים כל כך ומ"מ אם אמר בודאי זו היא שחתמתי עליה נאמן אע"פ שאין דרכו לדקדק היכא דדק דק:

וגדולי המפרשים כתבו שמכאן אתה למד שזה שהצרכנו להיות העדים מכירים שמותיהם בכל השטרות סומך בזה אפילו על פי אשה ואפילו על פי קרובים וכמו שאמרו בענין חליצה שכותבין ואשתמודעינהו דאחוה דאבוה הוא אפילו על פי אשה שאם תאמר שאין לו לסמוך אלא מפי עדים היאך יכול לחזור ואף כשסמך על פי אשה או קרוב אין מקבלין חזרתו אלא בצורבא מרבנן ולענין אשה אבל אחר שדרכו לדקדק בעיון חזקה מדקדק וחותם ואיני מבין תוכן דברים אלו שכל שאינו נשען על הכרתו יראה בודאי שאינו סומך אלא על פי עדים ומעשה זה שהזכרנו טועה היה בה מאיזה צד דמיון אלא שהיה מפקפק בה מצד הקול עד שאמרו לו שמתוך בגרותה נתעבה קולה ומ"מ על הכרתו היה סומך ואין זה דומה לחלוצה שסומכין על עבד או אשה וקטן לומר שזהו אחי פלוני מאביו וחולצים על פיהם שבחליצה טעם הדבר מפני שהוא דבר העשוי להגלות ולהיות אמתת הענין מתבררת שלא מפיהם והוא הוא הטעם בעדות אשה שאף בעבד ואשה ועד מפי עד ומפי הכתב נאמנין משום עגונה הקלו בה הואיל והדבר עשוי להגלות ולהתברר ומ"מ אתה למד מכאן שעל קצת הכרת עצמו הוא נסמך בענינים אלו ומ"מ זו של חליצה יש אומרים שאין הבית דין סומכין לחלוץ על פי קרוב או אשה אלא שהעדים המעידים שזהו אחיו מאביו נודע להם דבר זה קודם מעשה מפי קרוב או אשה וכבר ביארנוה במקומה בפרק החולץ: