מאירי על בבא בתרא שז

זה שביארנו בהוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה שעליהם להביא ראיה נחלקו בגמ' על ראיה זו מהם שאמרו ראיה בעדים שיעידו שמתנת בריא היתה ואפילו קיימו שטרם אינו כלום שהרי אף הוא מודה בה אלא שאומר ששכ"מ היה ומהם שאמרו ראיה בקיום השטר כלומר שאע"פ שהנותן מודה בשטר הואיל וטוען מצד אחר ששכ"מ היה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו אין הודאת הלוה מועלת לו אחר שטוען מצד אחר שפרע או שאמנה היה או איזו טענה אבל משקיימוהו הרי זו ראיה ואינו נאמן לומר שכ"מ הייתי והלכה כדברי האומר ראיה בעדים אבל קיום השטר אין מועיל בה שמאחר שהיה ראוי להזכיר שמתנת בריא היתה ושהוא מהלך על רגליו ולא כתב מסתמו דנין אותו בשכ"מ ואע"פ שהיה לנו לומר גם כן שאלו היה שכ"מ היה לו להזכיר שהיה חולה ומושכב על מטתו או שיצוה בפירוש מחמת מיתה מ"מ אחר שיש לדון בשני פנים העמד ממון על חזקתו:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו אם אי אפשר להתקיים מצד אמר נאמנים לפסול עדותם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי זה כמודה בשטר שכתבו שהוא צריך לקיימו אבל אם אפשר להתקיים מצד אחר הרי היא כמי שנחקרה עדותם ואין נאמנין לפסול עדותם:

התבאר במסכת גיטין שהמפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות והיוצא בקולר כלם סתמם מצוים מחמת מיתה ודינן כש"מ לכל עניני חלוק נכסיהם אבל הסומא או הפסח או הגדם או (החליל) [החלוש] באחד מאבריו הרי הם כבריא לכל דבריו וכן הוזכרו שם קצת פרטים בעניני שכ"מ ושם יתבאר ענינם בע"ה: