מאירי על בבא בתרא שו

ספינה שטבעה בים נותנים לאותם שהיו בתוכה חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח אינו נותנו בחזקת שהוא חי ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת שמא חי הוא וכן אם היה שם כהן אוסרין את אשתו מלאכול בתרומה שמא מת לו ואם היתה בת כהן והיה לה שם בן אין מחזירין אותה ללחם אביה שמא בנה חי וכן כל כיוצא בזה ועיקר דבר זה יתבאר במסכת גיטין פרק שלישי:

כבר ביארנו במשנה שמתנה בכל שהיא כתובה סתם ר"ל שלא נאמר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר ששכ"מ היה ובטלה מתנתו והמקבלים אומרים שבריא היה וכבר קנו ממנו באחת מדרכי ההקנאות הנכסים בחזקת הבעלים והוא שאמרו מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה אפילו החזיקו שהנכסים בחזקת הבעלים ואין אומרים הואיל ועכשו מיהא בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה הכל כמו שביארנו במשנה:

אף לענין טומאה דנין כן ר"ל שאין מדקדקין להעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשו כיצד הבקעה שיש בה שדות הרבה והיא מוקפת גדר בימות הגשמים שיש שם זרע ואין רגלי כל אדם מורשים לילך לשם הרי היא רשות היחיד בין לענין שבת לחייב המטלטל מרשות הרבים לתוכו בין לענין טומאה לטמא את ספקו ובימות החמה והוא משנעקרה התבואה עד שתרד רביעה שניה הרי היא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ומ"מ דוקא שמזמן שאירע לה ספק טומאה זו לא עברו עליה ימות הגשמים אבל אם עברו עליה ימות הגשמים משאירע בה ספק טומאה זו הואיל וירדה לה שם רשות היחיד אין הטומאה נפקעת משם בימות החמה ואע"פ שאמרו בטהרות פ"ו מ"א רשות היחיד ונעשה רשות הרבים רשות הרבים ונעשה רשות היחיד בזמן שהוא רשות היחיד ספקו טמא בזמן שהוא רשות הרבים ספקו טהור ואין אומרים כיון שעברו עליה ימים שהיה רשות היחיד אינו נדון עוד כרשות הרבים פירושה בשנפלו המחיצות ויש הכר גדול בין עכשו לזמן שהיה רשות היחיד אבל זו אין בה היכר אלא מצד מרמס רגלי העוברים ואין זה היכר מפורסם ויש מפרשים בזו שלא עברו עליה ימות הגשמים מעולם אלא אפילו קודם שבאה הטומאה לשם כגון שנעשית הבקעה מתחלה בימות החמה: