מאירי על בבא בתרא רצז

שכ"מ שהודה שחפץ פלוני שברשותו של פלוני או שחוב שיש לו על פלני שהוא של פלני הודאתו הודאה כבריא הגמור שאמרו עליו הודאת בעל דין כמאה עדים ומעתה אם עמד אינו חוזר בה ואפילו הודה למי שאינו יכול להקנותו בדרך אחרת אלא בדרך זה כגון גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה שאינו יכול להורישו וכן שאינו יכול ליתן לו במתנת שכיב מרע שהרי לשון מתנה אצל הבן כלשון ירושה היא ואלו קנה נמצא יורש את אביו והרי אינו יכול לירשו והודה בנכסיו או במקצתן שהן שלו הודאתו הודאה ואין אומרין הערמה היא ולא נתכון אלא למתנה ולא קנה אלא לאחר מיתה ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא וקנה משעת הודאה ואין יכול לחזור וכן אפילו הודה בדבר שאינו יכול להקנותו לא במתנה ולא בשום הקנאה הודאה מיהא מועלת בו כגון דבר שאין בו ממש:

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו אם בירושה אינו בר ירושה ואין אדם יכול להוריש מי שאינו בר ירושה אם במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל שהוא בירושה הוא במתנה וכל שאין בירושה אינו במתנה אם במשיכה אינם אצלו אם בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אם באגב קרקע אין לו קרקע אם במעמד שלשתן איני הולך אצלו ודין מעמד שלשתן אינו על ידי שליח כמו שביארנו בראשון של גיטין וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן:

לפי דרכך למדת שהמעות נקנים אגב קרקע אע"פ שאין המעות ברשותו של מקנה והטעם מפני שפקדון היה והפקדון ברשות בעלים הוא אחר שהוא קיים הא מלוה אינה קנויה אלא במעמד שלשתן ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה או אגב קרקע וכן פקדון שכפר בו אינו נקנה אגב קרקע וכן הנותן ואין המעות או המטלטלין ברשותו אינו נקנה אגב קרקע וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בקצת דברים וכבר כתבנו מזה בבבא קמא:

זה שאמרנו שכל שאינו בירושה אינו במתנה לא נאמרו הדברים אלא ביורש כגון זה שהיה בנו והיה יורש אלמלא שגרות אביו מפקיעתו וכל לגבי יורש מתנה וירושה אחד הם וכמו שאמרו שאין לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל למי שאינו יורש אע"פ שאין לשון ירושה מועיל בו לשון מתנה מועיל בו ואפילו גר לגר דעלמא שאינו מיורשיו או גר לישראל או ישראל לגר ויש אומרים אף לגוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים אלא שגדולי המחברים חולקין בה במתנה אא"כ הוא בדרך הודאה שאפילו הודה לגוי שומעין לו ונראין דברי הגאונים יש חולקין לומר שאף באדם אחר כל שאין יכול להוריש אין יכול ליתן כגון הגר שאין מתנתו מועילה אף לישראל והם מפרשים כל היכא דאיתיה בירושה על המוריש כלומר כל שיכול להוריש הא כל שיכול להוריש לאחד יכול ליתן במתנת שכ"מ למי שירצה שעשו הנותן אצל המקבל כמוריש אצל היורש וגדולי המפרשים פרשו כל דאיתיה בירושה שראוי לירש כגון ישראל וקונה מן הגר אבל כל שאין ראוי לירש אין מתנתו כלום ונמצא שהגר אינו קונה במתנת שכ"מ אף מישראל ונראין דברי הראשונים:

הודאה זו שהזכרנו בשכ"מ אם בפניו היא ועל ידי תביעתו של אחר אין צריך בה לאתם עדי אע"פ שבבריא שמודה על ידי תביעת אחר צריך לאתם עדי כמו שביארנו בפרק חזקת בשכ"מ אינו כן שאין אדם משטה בשעת מיתה וכן יתבאר בפרק גט פשוט ואם היא שלא בפניו אם כמערים הוא כמי שרוצה להראות עצמו מגולגל אינו כלום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו אא"כ אמר בפירוש תנו ואם הוא כמוסר דברים כגון שאומר כן בצנעה בפני שנים דבריו קיימים אפילו לא אמר תנו וזו היא שדברו בה בכאן ובא להשמיענו שאין אומרים שהערמה היא אחר שאין יכול ליתן לו:

יש מקשים במעשה זה של איסור מפני מה לא קנאם בדין מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כמו שיתבאר במקומו עד שפרשו שכל שאינו בירושה אינו בדין מצוה לקיים וכו' ואין זה כלום שהרי עבד כנעני אינו בירושה ואלו אמר עשו לו קורת רוח ר"ל שיעשו אותו בן חורין כופין את היורשים בכך ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שיצא מתחת ידו ונמסר ליד שליש על דעת כן כדין משליש מעותיו לבתו וכמו שמפורש בכתבות פרק מציאת ס"ט ב' וחכמי קטלונייא פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא במצוה כגון עשו אותו בן חורין עשו לה קורת רוח תנו כך וכך לפלני ואע"פ שבתנו מנה לפלני לא באו בה מצד מצוה זו מ"מ לשון הודעה הוא כלומר תנו מנה לפלני שאני חייב לו אבל כל שעיקרו צואה גמורה נותנין מצד מצוה זו וכבר הרחבנו הדברים בדבר זה במסכת גיטין פרק ראשון: