מאירי על בבא בתרא רצד

זה שאמרו במתנת שכ"מ שקונה בלא שום דרך קנין אלא בצואה בעלמא כאלו היא נחלה מדברי סופרים הוא וטעם תקנה זו שמא תטרף דעתו עליו ר"ל שאם אתה מצריכו קנין בעוד שהם משתדלים על דרכי ההקנאה תטרף דעתו ר"ל שיבא לידי שבוש הדעת ולא יוכל להקנות ומתוך כך תקנו שכל שהוא מצוה בין בחול בין בשבת בין כתבו בין לא כתבו יהו המקבלים זוכים כשימות ואין צריך להזמין עדים ולומר אתם עדי אלא כל השומע הרי זה עד ואע"פ שאינה של תורה עשאוה כשל תורה לענין זה שאע"פ שאמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וטעם הדבר שמכירת השטר הואיל ואין גופה ממון אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה והמחילה בין מבעל דבר בין מיורשו מועלת מן התורה אם נתן החוב במתנת שכ"מ ומת אין היורש יכול למחול שעשו מתנת שכ"מ כזוכה בה מן התורה ונעשה המקבל יורש עליה אבל הוא עצמו אין צריך לומר שיכול למחול שכל שאלו עמד חוזר במתנתו:

זה שביארנו שהשטר אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה יש שואלין בה והלא אמרו במציעא נ"ו א' על מכירת השטר שאין בה אונאה וממעט לה מדכתוב ממכר מי שגופו מכור יצאו שטרות וכו' ואם מכר השטר אינו אלא מדברי סופרים היאך ממעט לה מן התורה עד שכתבו מזו קצת חכמי צרפת שמכר השטרות ונתינתם מן התורה אלא שאין יכול למכור ההלואה שאינה בעין שהרי להוצאה נתנה אבל שעבוד הקרקעות שהוא בעין מוכר וחלה המכירה על השעבוד מן התורה אבל אינה חלה בגוף ההלואה ונמצאת הלואה ברשות מוכר ויכול למחול וכשמחל פקע השעבוד מאליו שהשעבוד תלוי במלוה והיא עיקר וכשהמלוה בטלה השעבוד בטל וסוגיא שבכאן הם מפרשים אותה אי אמרת בשלמא שמתנת שכיב מרע נקנית בדבור בעלמא מן התורה שהיא כירושה דין הוא שלא יהא יכול למחול שהרי יש זכיה למקבל בגוף ההלואה כמו היורש אלא אם מדברי סופרים היא שעשאוה כמתנת בריא בקנין מפני מה אין יכול למחול והיאך כחה גדול ממתנת בריא וכתבו מכאן שאם מכר שטר חוב לחברו ומחל הקונה אין מחילתו מחילה ויכול לחזור ולומר שעבוד הקרקע קניתי גוף ההלואה לא קניתי ולא מחלתי אלא שעבוד הקרקע ונשארה מלוה על פה ואין זה נראה כלל שלא אמרו שאינו קונה גוף ההלואה אלא מפני שאין יכול להקנות לו מה שאינו ברשותו אבל מ"מ דעתו להקנות לו כל חובו והרי הוא כשלוחו לעשות מן החוב כל מה שירצה הגע עצמך הרי ודאי יכול לקבל המעות אע"פ שלא מכר לו גוף ההלואה אלא השעבוד וכשקבלם אינו יכול לומר תנם לי שלא מכרתי אלא השעבוד אלו היה פורעך בקרקע ואחר שכן הרי כל מחילה הרי היא קבלת פרעון:

ויש להקשות לגופן של דבריהם היאך המתנה חלה על השעבוד והרי אינו יכול להקדיש שכבר פסקנו בפסחים ל"א א' כרבא שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואם הקדיש מלוה אינו קדוש וכל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואפשר שאע"פ שאין יכול להקדיש גוף הקרקע עד שיהא שלו חל הוא מ"מ על שטר החוב ולכשיתברר שעבודו יהא קדוש מכאן ולהבא וא"ת מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדוש מ"מ הואיל ויש עליו קנין כל שהו לגבי השעבוד מתפשט ההקדש מחמת אותו קנין וכן באומר הרי עלי מנה להקדש נשתעבדו כל נכסיו להקדש ואין ההקדש חל עליהם עד שיגבנו בחובו ואף לרבא שאמר מכאן ולהבא מודה שיש לו קניה באותם קרקעות למפרע שטורפם מיום ההלואה ואם לא שקנה היאך הוא טורפם מאותה שעה אלא שיש לו בהם קניה אלא שאינה מועלת לחול עליה הקדש מעכשו שכל לגבי הקדש לרשותו ממש אנו צריכים וכל שיכול לדחותו מאותו שעבוד אין זו רשותו ממש תדע שהרי מטלטלין אע"פ שיכול להוציא בדיינין אין יכול להקדישם ומ"מ כל שמקדיש שטר החוב חל ההקדש באותו כח שיש לשעבוד מכח השטר שהוא ברשותו וההקדש יהא תובע החוב כקונה שטר חוב מחברו:

אע"פ שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים הם מ"מ במקום שאין לבריא בו דרך הקנאה אין דבריו כלום דיו שבמה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה אבל מה שאף הבריא אין יכול להקנותו אף בדרכי ההקנאה אף שכ"מ אין דבריו בהם כלום מעתה הקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש לא אמר כלום אחר שכן שכ"מ שאמר תהא דירת בית זה קנויה לפלני כל ימי חייו או לזמן פלני או ידור פלני בבית זה שנמצא שלא הקנה לו אלא דבר שאין בו ממש או יאכל פירות דקל זה כל העתידין לבא שנמצא שהקנהו דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלני לדור בו ותנו דקל זה לפלני לאכול פירותיו ויש מפרשים אף בפירות שהם בדקל ומצד דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה אין בהם ממש והרי הם כדבור בעלמא וכמקנה ריח האתרוג או טעם הצנון הואיל ולא הקנה גוף הפירות אלא אכילתם וכן כל כיוצא בזה וגדולי המפרשים באים בשתיהם מטעם דבר שלא בא לעולם שאין נקראת דירה עד שידור שם ואותה עמידה אינה בעולם עדין והרי הן כפירות העתידין לבא גדולי המחברים כתבו שאם הקדיש ואמר דירת בית זה לעניים ופירות דקל זה לעניים זכו בהם עניים מפני שדין העניים כנדרים והקדש ולא כדין הדיוט ואלו אמר כל שתלד בהמתי הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו הקדש גמור לפי שלא בא לעולם חייב הוא מ"מ לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וכשם שמצווה לקיים את הנדר כך הוא מצווה לקיים את דבריו בצדקה או בהקדש ורוב גאונים חולקים לומר שאין עניים זוכים אלא במה שההדיוט זוכה וכן יראה ממה שכתבנו בקמא ל"ו ב' במעשה ההוא גברא דתקע ליה לחברי' וכו' וכבר כתבנו מענין מחלקת זה במי שאמר נכסי לך ואחר כך לעניים:

שכ"מ שאמר הלוו מאתים זוז לפלני שירויח בהם עד זמן פלני יראה ממה שכתבנו שקנה שהרי זה כבית לדור בו אבל אם אמר תנו לו ריוח מאתים זוז בכל שנה לא אמר כלום אלא אם כן ייחד לו המאתים זוז וצוה להתעסק בהם בשבילו: