מאירי על בבא בתרא רפט

כל שדברנו בדין זה בין בחוזרת לאמצע בין בחוזרת לזה בין בחוזרת מן האמצע בין מחלקו של זה הוא שהשושבינין קיימים ואע"פ שמת זה ששלח או שנשתלח לו ר"ל האב מ"מ כשהוא משלח על שם בניו הוא משלח אם בסתם אם במפרש וכשנשתלח לו על שם נשואי הבן נשתלח לו וכגון שהוא עושה ההוצאה ובכל אלו הבנים נעשים שושבינין ולא הוא ואין כאן תביעה ליורש ולא יורש שהוא נתבע אבל האב ששלח שושבינות ולא בשם אחד מבניו אלא בשם עצמו שהרי הוא נעשה עכשו שושבין ולא בניו או אחד מן הבנים ששלח שושבינות בשם עצמו או איזה אדם שנשלח שושבינות בשם עצמו ומת המשלח קודם שתחזור לו השושבינות או זה שנשתלח לו יש בה צדדים לפטור ויש בה צדדין לחיוב וכיצד הוא הדין כל שמת המשלח קודם שנשא אשה או שנשא ומת תוך שבעה ובאו יורשיו לתבוע אין מי שנשתלחו לו חייב להחזיר כלום ליורשיו מפני שאף הוא אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם שלמו שבעת ימי המשתה כבר התחייב בהחזרה ומשלם ליורשיו וזהו שתירצו בגמ' ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת מת זה שנשתלחו לו אם מת לאחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה גובה משלח זה מיורשיו שכבר נתחייב אביהם לשלם ואם מת קודם שנשא המשלח או קודם ששלמו שבעת ימי המשתה כתבו גאוני האחרונים שהדבר תלוי במנהג מקום שנהגו לגבות שושבינות מן היורשים גובה מיורשיו אלא שמנכין לו מה שהיה ראוי לשמח עמו על הדרך שיתבאר מקום שלא נהגו אין משלמין כלום והביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כן לענין קדושין ויש אומרים שבכל מקום נגבית מן היורשין:

יתבאר למטה בסוף סוגיא זו שחמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין מפני שהיא כעין מלוה כמו שביארנו במשנה ואינה חוזרת אלא בעונתה והיא שעת הנשואין ואין זה יכול לכופו קודם לכן וכן זה אין רשאי להחזיר קודם לכן אא"כ מדעתו ואם עשה לא הופקע שעבודו ואין בה משום רבית אפילו שלח לו כפלים או כמה ביתר ממה ששלח לו חברו שלא לשם מה שעשה הוא מוסיף לו אלא לכבוד עצמו ואין שביעית משמטתה שהרי אינו בר נגישה עד שישא ופירשו גדולי המפרשים שאפילו נשא ועבר זמנו אין שביעית משמטתה הואיל ועבר הראשון ולא השמיט דומיא דמלוה את חברו לעשר שנים שאינו משמט לעולם וכמו שביארנוה במסכת מכות ג' ב' וכן יש בו שאר דברים שאפשר שיהו בה שמפקיעין את החזרה ואין הבכור נוטל בה פי שנים מפני שהוא ראוי וכן אין היבם נעשה בה יורש של אחיו לבדו אלא כל האחים יורשים אותו בשוה אם מת לאחר ששלמו שבעת ימי המשתה שכבר נתחייב בהם מי שנשתלחו לו ואין מקום לדין תנו לי שושביני ואשמח עמו:

זה שביארנו במשנה שיש דברים שמפקיעין שעבודו של שושבינות וחזרתו כך הדברים מתבארים למטה בסוף סוגיא זו שאין זה שנשתלחו לו חייב להחזיר עד שישא המשלח נשואין הדומין לנשואיו של זה שנשתלחו אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה אם זוג ראשון זוג ראשון ואם שני שני ומעתה עשה עמו באחת ומתה וחזר ונשא אינו חייב לעשות עמו אלא באחת ואם עשה הוא עמו בשתים אף הוא עושה עמו בשתים שמח זה עמו בגלוי ובפרהסיא ורוצה זה לשמוח עמו בהחזרתו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכן ההפך להפך:

כבר ביארנו שהמשלח דרכו היה לשמח ולאכול ולשתות עם אותו ששלח לו השושבינות וכן זה כשמחזיר לו אוכל ושותה עמו אם אירע שזה שנשתלחו לו לא אכל ושתה עמו והלה תובע שושבינותו בבית דין והלה רוצה לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות רואין אם במקום שנהגו לקרות קרא לו זה המשלח ראשון ולא רצה לבא ואם במקום שלא נהגו לקרות אלא שמקישין בטבלא וכל השומע מבין שבהקשה זו קוראין לאותם הראויים לאכול שם והיה זה במדינה ושמע ולא בא אינו מנכה לו כלום שהרי קראו במקום שדרכן לקרא ובמקום שלא נהגו לקרוא כבר הודיעו בהקשת טבלא ומה לו לעשות עוד אבל אם לא היה זה בעיר היה לו להודיעו וכל שלא הודיעו והוא תובעו שושבינותו הרי זה יכול לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות ומחזיר השאר וכן הדין אם היה במדינה במקום שדרכן לקרוא ולא קראו או אם לא הקיש בטבלא במקום שנהגו בכך ואע"פ שמנכה לו יש לו עליו תרעומת על שלא הודיעו וכיצד מנכה לו אם לא שלח לו זה אלא דינר אינו מחזיר כלום שמה שאכל אי אפשר שאינו שוה דינר ותצא פרה בטלית והוא שאמרו כאן אכלה בכרסיה כלומר כבר אכל באתו שיעור ואם שלח לו יותר מדינר עד סלע מנכה לו מחצה מסלע ולמעלה הכל לפי חשיבותו שאם הוא רחב לב ורגיל בסעודה משפעת מנכה לו הרבה וההפך להפך וכל שגובה מן היורשים או שהיורשים גובים הימנו גובה או גובים על הדרך שהיה נגבה ממנו או היה גובה הוא אם היה קיים אם כלה אם בנכוי על הדרך שביארנו:

ארוסה כבר ביארנו בראשון של מציעא י"ז ב' ששיטת התלמוד מוכחת שיש לה כתבה מנה מאתים ולענין פסק כתבנו שם דוקא בכתב לה ובא ללמדנו שאין אומרין בעיקר כתבה שלא כתב על מנת לכנסה ואפילו נאסרה לו אח"כ כגון אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה לו לא הפסידה כתבתה הואיל ונאנסה:

הקדושין אין חוזרין לעולם אפילו קדשה בככר זהב ואח"כ נמלכו לגרש הן שגרמה היא את הגירושין הן שגרם הוא או מת הוא או מתה היא אין חוזרין כלל ואפילו לפרעון כתבתה אינן עולים כלל שהקדושין לטיבועין נתנו שהרי גוף האשה נקנית בהן ואינן בדין חזרה כלל בשום פנים אחר שלא היו קדושי טעות אע"פ שכתבנו שהקדושין אין חוזרין ואין הלכה כדברי האומר קדושין לאו לטבועין נתנו מ"מ יש אומרים שאם אנו מכירים במרדה ושהיא מצערתו הרבה עד שהוא מוכרח לגרש מתוך צערה קונסין אותה להחזיר הכל אע"פ שהלכה קדושין לטבועין ניתנו מדרך קנס עושין בה כן ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה:

לפי דרכך למדת שאע"פ שאמרנו שהקדושין אין חוזרין הסבלונות מיהא חוזרין והוא שאמרו כאן מוהרי הדרי ואין כאן הפרש בין במת הוא בין במתה היא בין חזר בו הוא בין חזרה היא אלא שיש חלוק בזה בין סבלונות לסבלונות וכמו שיתבאר בסמוך וכן אם היה מנהג העיר שלא להחזיר אף סבלונות אין חוזרין ובסמוך יתבאר ענין זה וכל שנשא מיהא אין ספק שאף סבלונות אין חוזרין: